הכל שורף מבפנים,
כל פעם לראות את אותם האנשים -
בוכים, שותקים, מפחדים
תמיד אותה העמדת פנים.

לחיות בעולם של שקרים,
לא יכולה להגיד את האמת.
לבד, תמיד לבד.

נמאס לחיות עם הצלקות.

חתכים עמוק בפנים
שמזכירים את אותם ימים
כשלא היה לי את מי להאשים
מלבד
את
עצמי.

לא יכולה עוד
לעמוד בגשם ולבכות,
לבכות על אותן צלקות שתמיד ישארו,
עמוק בתוך העור.
הרוח לוחשת באוזניי,
הקור מקפיא את עצמותי,
הגשם מטפטף על פניי,
ואני
שוב
נופלת.

החתכים לא מרפים,
וגם לא האמת, שאוכלת מבפנים.
ואני
כבר לא
מרגישה
את הכאב.

המכות והזכרונות תמיד
חרוטות בתוכי
ואני
כבר
לא יכולה
לנשום.