וב-6 בבוקר כבר היינו לבושים. הוא ואני, עומדים זה מול זה,
והבל קור יוצא מפינו. בתוך כל השקט של הבוקר, הרגשתי את רעדו,
אך לא ידעתי אם זה יותר מקור או מהתרגשות. פרצנו לבחוץ ורצנו
לתחנת האוטובוס. הוא רץ עד לתחנה, אני נעצרתי באמצע - נשימתי
נעתקה. ריאותיי קפאו לחלוטין והרוח צרבה לי. התחנה הייתה ריקה,
לא ידענו אם פספסנו את האוטובוס. שלוש דקות עברו ואוטובוס קטן
ומפויח התקרב לתחנה ועצר בחריקה מזעזעת. עיניו הנפוחות של הנהג
חייכו אלינו, אני השפלתי מבטי, והוא התעלם לחלוטין מהנהג. אני
אפילו לא חושבת שהוא שם לב לדברים. היה איש זקן מאוד שישב
בספסל הקדמי ובחן את שנינו עמוקות. חלפנו על פניו והתיישבנו
בספסל האחורי. התחנות הבאות היו ריקות, נרדמתי לדקות מעטות.
הוא ניער אותי בחוזקה, תפס בידי ומשך אותי לעבר הדלת האחורית.
האוטובוס כבר התמלא במקצת - בעיקר אנשים מבוגרים מקומטים שבהו
בנקודות שונות באויר. התחלנו לרוץ במורד הרחוב ואז לאורך סמטה.
הוא נעצר. לשמאלנו עמד לו בית ישן, שלוש קומות עם חלונות
גדולים טרוקים בתריסים צבעוניים מתקלפים. הוא החזיק לי את היד,
לחץ אותה ולחש לי באוזן ש"עכשיו בוקר, מוקדם עכשיו, תביני
שהשמש רק הרגע זרחה, אז היום כבר לא נורא, נכון?" אמרתי לו
ש"קר, אבל כל כך קר בכל זאת"... הוא צחק והלכנו לאט פנימה, אל
תוך דלת פתוחה. הן עמדו שם, שתי נשים מבוגרות, לבושות בסוודרים
שסרגו לעצמן, ואור פניהן עוד מבריק מהקרם הריחני שניחוחו הגיע
עד אליי, ואולי גם אליו. הצפורניים הארוכות שלי, ששנינו גידלנו
במשך כל כך הרבה זמן ובכזו שקידה הרגישו עצמן נסדקות. רציתי
לשרוט ולרטש את שתי הדמויות שעמדו מולי. רציתי לחבק אותו ולעוף
איתו באויר עד לענן, לעולם על ענן. הימנית הסתכלה עלינו במבט
רוגז ואילו השמאלית הסתירה חיוך מאחורי רצינותה. הוא חיבק את
תיקו בחוזקה. ושתיקה. התיישבתי על הרצפה, ראשי הסתחרר. הוא גחן
לעברי והביט בעיניי.
את שבא אחרי זה כבר לא אזכור. אבל אני יודעת כי תאוותי התממשה.
כן. כן, שרטנו וריטשנו אותה בציפורניי - מצד אחד חלק מבשרי
ומצד שני חלק מופרד, מובדל...
וריחפנו למעלה עד לענן. לעולם על ענן.