הרגשה מוזרה, בלי שום הסבר. היא נמצאת שם, אבל היא אדישה.
מתעלמת. לא אכפת לה מכלום. לא אכפת לה מהם, לא אכפת לה מעצמה.
שיסתכלו. שיצחקו. היא הולכת בדרך שלה. מורדת? לא. אמיצה? אולי.
היא פשוט מודל לחיקוי. וכל הסובבים אותה צוחקים. לה זה לא
אכפת, היא ניגשת אליהם עם חיוך צבוע שבתוכו מסתתרת סטירה בלחי.
אולי ברכייה לביצים. אבל הכל היא שומרת בפנים, הכל מוסתר עמוק
בתוך הבטן. שאף אחד לא יוכל להכניס יד ולהוציא משם את הרגשות
האמיתיים שלה. היא ממשיכה לדלג, ואפשר לראות את השיער שלה בשלל
הצבעים מדלג יחד איתה. הוא לא רק שיער, הוא הלב שלה. עוד דרך
להקרין את אופייה הייחודי, עוד אמצעי ביטוי. היא שומעת שיר
שמרומם לה את מצב הרוח מבחוץ, אבל היא צוחקת על עצמה מבפנים.
כשהיא מתרחקת, היא עדיין יכולה לשמוע את הצחוק של ההמון. והיא
לא שונה במיוחד, היא פשוט היא. בניגוד אליהם, היא מקרינה את
האישיות שלה. היא מבטאת אותו לא בעזרת כישרונות, אלא בעזרת
הגוף. מה שבפנים זה מה שבחוץ, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל.
לא כמו פעם. פעם היא הייתה כמו כולם. היא הלכה עם הזרם,
והסתירה את מה שהיא באמת. פעם היו לה המון חברים, כי היא הייתה
חלק מקבוצה. לא היה לה טוב ככה. היא לא מחפשת תשומת לב, היא
פשוט לא רוצה להיות כמו כולם. היא רוצה להיות ייחודית. היא
בטוחה שככה העולם צריך להיראות, והיא אפילו צודקת. מה לעשות
שלא כולם "שונים" כמוה. היא עדיין מדלגת, אבל כשהיא עוברת ליד
עץ היא עוצרת. היא יכולה להבחין בעיניים שלו, שאפילו הן
מסתכלות עליה בלעג. מה קרה? היא לא מספיק טובה גם בשביל הטבע?
אמא אדמה אמורה לקבל כל אחד. תמיד היא חשבה שפרחים זה דבר חסר
ערך, מיותר וצבעוני מדי. אבל העץ שם. הוא לא זז, אבל הגזע שלו
כן. רוטט מצחוק, עד שענף אחד מתרומם ומצביע עליה. גם הוא צוחק
עליה, כי היא לא כמו כולם. לא כמו מי, חבריו העצים? אבל לה זה
לא אכפת. היא תמשיך לדלג, והיא תהנה מהחיים שלה. כי ככה היא.
מורדת! כמו שצריך. שיחשבו מה שהם רוצים, לה יש את עצמה. יש לה
את הסטייל שלה, האופי הייחודי שלה. חוץ מעצמה היא לא צריכה אף
אחד. היא מתקרבת הביתה, למשפחה הרגילה שלה. שני הורים, אחות
קטנה, כלב ואפילו אוגר. אבא עובד במס הכנסה, ואמא פסיכולוגית.
מי שאמר שפסיכולוגים הם מטורפים, טעה ובגדול. משפחה נורמלית
לכל דבר. אחותה הקטנה אפילו אצנית טובה, ולוקחת שיעורי פסנתר
פעמיים בשבוע. הם יוצאים בכל סוף שבוע לפיקניק על שפת הים:
האחות, ההורים, הכלב ואפילו האוגר. רק היא מנודה. אפילו הדם
שלה לא מוכן לקבל אותה, היא פשוט לא מתאימה לשום דבר. "בושה
לצאת איתך מהבית", הם מפצירים בה שוב ושוב. היא לפעמים יכולה
לשמוע את הבדיחות שהאוגר והכלב מעבירים עליה, בהנחייתה של
אחותה. היא אמורה להרגיש פגועה, אבל היא לא. למה לה? זאת היא.
הם לא בסדר, היא רק היא. הם לא מוכנים לקבל את העובדה שלא הכל
שחור ולבן. יש גם אפור. ואם היא רוצה, היא תוסיף לזה גם וורוד
וכחול וירוק, כי צבעים הם מהות החיים. רק בעזרתם היא יכולה
להקרין את היכולות שלה, את המחשבות שלה ואת מצב הרוח שלה. כחול
היא שמה כאשר היא רגועה, או אולי בעצם שקר לה. וורוד היא תשים
כשהיא תהיה מאוהבת או סתם קצת ב"היי" מהחיים, וירוק כשחסר לה
משהו. צהוב היא יכולה לשים כשחשוך, בשביל שהשמש תאיר לה את
הדרך. חום היא תשים כשהיא רוצה לצאת ולחקור, ואדום... לאדום
היא לא נותנת הגדרות. שחור היא גם תוכל לשים, זה לא סותר שום
דבר. היא לא חייבת להיות שמחה כל הזמן, אפילו לה מותר להיות
עצובה. אבל יש לה את היכולת להחליט ששחור זה לא עצבות. אולי
היא תערבב בין הצבעים, ושחור יהיה הצבע השמח וורוד הצבע העצוב?
ואולי התכלת יסמן יופי, והחום כיעור? לכו תדעו מה עובר לה
בראש, חוץ מקשת של צבעים. היא ייחודית כי היא יכולה לחשוב
מעבר, כי היא יכולה לחלום. אנשים אחרים מתקשים לעשות את זה.
טוב להם להיות סגורים, כי כולם ככה. הם שייכים לקבוצה. ואולי,
הם אף פעם לא חשבו שהשונה זה יפה. ואולי... הם פשוט לא יודעים
שזה טוב להיות שונה. להיות צבעוני, בעולם האפור הזה.