הם היו שניים. זאת אומרת לא בדיוק שניים, כל אחד מהם היה מאוד
לבד, אבל כשהם היו יחד אז כל העולם מסביב פתאום נמחק והם נותרו
רק שניים. כל-כך שקועים בעצמם ובקסם המופלא והמוזר הזה שהיה
ביניהם. איזו אהבה גדולה הייתה שם. כמה רגשות בערו שם.
האמת היא שפעם הם בכלל לא היו שניים, הם היו אחד ועוד אחת, שלא
הכירו ולא היה ביניהם כמעט דבר במשותף. אולי הגורל הפגיש
ביניהם, אבל היא לא ממש מאמינה בגורל בעצם. החיבור שנוצר
ביניהם היה מהיר מאוד. כאילו כל אחד מהם היה כמו ברז שרק השני
ידע לפתוח. והמים? עלו על גדותיהם.
הם הלכו מאוד לחוד, ניווטו לדרכים שונות לגמרי ומדי פעם ניסו
למשוך או להמשך על-ידי האחר לדרכו שלו. אבל גם בדרכים הנפרדות
נדמה היה שתמיד נפלו ביחד וקמו יחד כאילו היו קשורים בחבל. אבל
החבל לא היה אמיתי, לא היה דבר בעולם אשר כבל אותם ביחד, לא
הגדרות ולא מחוייבות ובטוח לא רומנטיקה. אך בכל-זאת הם המשיכו
לתפור ולקשור ואולי אפילו הכניסו את עצמם לקשר שיהיה די קשה
לפתוח או לצאת ממנו. אבל זה לא נורא, כי טוב להם להיות קשורים
ביחד.
יום אחד הגיעה עוד אחת. ופתאום האחת הזו והאחד ההוא נהיו
שניים. האחת הראשונה שמחה כל-כך שהוא מצא אחת אחרת שהחיבור שלו
איתה יגיע לתוצאות, שהיא מעולם לא יכלה להגיע איתו אליהן.
כל-כך רצתה אבל לא יכלה, ולמרות ההדחקות וההכחשות תמיד הייתה
די מתוסכלת מזה. זו לא הייתה אשמתה ובטח לא אשמתו אבל היא
הייתה מורכבת מכל-כך הרבה שברים שלא יכלה לאחות אותם ולהיות
מוכנה להחשף בשלמותה. לכן הוא היה חייב לצאת ולחפש, או אולי
למצוא לגמרי בטעות את האחת האחרת אשר הצליחה לאחות לפחות את
שבריו שלו. והאחת המקורית? כמובן שקמה איתו יחד, שמחה איתו
יחד, אולי ניסתה לחזק אפילו עוד כמה לולאות בקשר, אבל את שבריה
שלה היא רק התרחקה מלאחות, וכתוצאה מכך - נותרה במינוס.