"אם המצב היה הפוך?"
"איזה מצב?"
"אם אני הייתי זאת שלא אוהבת אותך יותר... איך אתה היית מגיב?
אני בטוחה שאתה היית ישר חושב שבגדתי בך..."
"אממ... ת'אמת?"

ואז התעוררתי...
אני שונאת את החלומות האלה...
שברגע הכי חשוב אני מתעוררת...

איי... למה אהבה מכאיבה?
אני תוהה לעצמי מה אעשה עכשיו... אחרי שברור לי שאין אף אחד
שאני אוהב אי פעם.
לפחות זה מרגיש כך.
רציתי פשוט להקפיא את הרגע בו אני והוא היינו מאוהבים עד
השמיים,
ולחיות בו לעד.
אבל זה לא קורה... ואני צריכה להמשיך הלאה.
(הלוואי שיכולתי...)
למה? למה עד שאני מתאהבת סוף סוף... זה נגמר?
עד שהלב הקטן והקפוא שלי זוכה לאהבה היא חייבת להתנפץ...
עכשיו במקום זה יש חור גדול...
ולא סתם אני שואבת כל אחד לתוך הריק הזה...

כבר שלושה אנשים משכתי... אבל אני יודעת שאני עוד אוהבת
אותו...
ואותם משכתי רק בגלל הבדידות שאני מרגישה.

לגבי אחד מהם... אני עוד מרגישה חיבה מסוימת...

הכל התחיל במסיבה שחברה שלי גררה אותי אליה...
"נו, אליס, תבואי, יהיה כיף! אני מבטיחה."
"טוב, נו... אני אדבר עם ההורים שלי..."
(ההורים שלי הם אנשים שחייבים לדעת על כל נשימה ותזוזה שלי)
הגענו למסיבה... אני כמובן לא הכרתי אף אחד...
אבל הסתגלתי די מהר.
ואז שיחקנו משחק... עם משימות... וכמובן שהרוב זה נשיקות...
ואני בטבעי מרחפת במחשבות...
וזה שישב לידי קיבל משימה... לנשק אותי...
פתאום הוא מתקרב אליי... הרגשתי שהלב שלי פועם כל כך חזק.
מרוב שנבהלתי לא הצלחתי לנשק אותו בחזרה.
אני וחברתי היינו צריכות לחזור... וכשהיא אמרה שלום לכולם הוא
אמר לה משהו...
כששאלתי אותה אחרי זה מה הוא אמר היא חייכה ואמרה: "הוא אמר
שהחיים צריכים להמשיך הלאה".

כשאמרתי לי שנדלקתי עליו היא הייתה בשוק.
אני לא מבינה איך לא יכלו לראות עליי שאני כל שניה מסתכלת
עליו.
"טוב, אז את רוצה את המסנג'ר שלו?"
"עזבי... אני מתביישת..." הסמקתי.
"ממה יש לך להתבייש?"
"לא יודעת... טוב, תביאי לפני שאני מתחרטת."
אני לא יודעת מה עלה לי בראש כשאמרתי את זה...
אבל מאותו רגע אני הפכתי למבולבלת יותר ממה שהייתי...