דלתות הזכוכית האוטומטיות נפתחו מולי בעומדי מול הכניסה
למוזיאון לאומנות, מזמינות אותי אל חיק התרבות.
הן קראו לי להכנס, לנשום אויר קריר של מיזוג, לצנן את הגוף
מהשמש היוקדת בחוץ, ברחוב הסואן, שבו הדינמיקה חיה ובועטת
בדמותם של נהגים עצבנים והולכים על שניים במדרכה, שסוטים
ממסלולם ונתקלים בי כל רגע ללא כל התנצלות, כאילו שהמדרכה היתה
רשומה על שם סבתם בטאבו.
נכנסתי פנימה, נושם אויר קר, מאפשר לגוף לווסת לעצמו טמפרטורה
מתאימה לחטוף הלם תרבות. השקט ששרר במקום היה מקפיא ומרדים
יחד. הרעש היחיד שנשמע היה של המיזוג ושל טיפוף רגליים חרישי
של מבקרים שלבשו ארשת פנים סבורה ורצינית, כמו של ואן-גוך בזמן
שמל לעצמו את האוזן.
מנת הנימוסין שהמקום דרש, בזעקה אילמת משלטי 'נא לשמור על
השקט' ותמרורי פלאפונים עם קו נטוי, אדום וארסי עליהם היתה זרה
לי, לאזרח פשוט ועממי ביותר, אכלן שווארמה מצוי שמשתדל לא
להרעיש יתר המידה בין שתיים לארבע אחר הצהריים.
התקדמתי לדוכן הכניסה, מציג תעודה שבה אני נראה מעוות ומשלם
כרטיס בהנחה לתושב מקומי.
נעמדתי באולם הראשון, כשבטון גס עוטף אותי מכל עבר, ועליו
תערוכה נודדת שנחתה בארץ הקודש מטורקיה. ציורים ענקיים נתלו
גבוה מעלי ובהם אדם שהופך לאדם אחר, שהופך לאדם אחר, שהופך
ל... אינסוף דמויות מעורבות, זרות, קשר כמעט גנטי ביניהן, חיות
יחד בין בטון גס, אפור, קר ושקט להחריד.
בביתן אומנות מצולמת הוצגה תערוכה של תמונות מהטלוויזיה, שנתלו
בטורים של שלישיות. תמונות עגמומיות. תמונה מפיגוע, מתחתיה חבר
כנסת מתראיין על עתיד המצב הביטחוני ומתחתיה תמונה של דוגמנית
באטמוספירה של איפור בפרסומת למוצרי קוסמטיקה. מתיחת פנים
למציאות עם כמויות עצומות של מייק-אפ כדי להסתיר מעיני המתבונן
עד כמה הפכה לעיוורת צבעים. אם של ילד שנהרג בתאונה, פרסומת
לקונדומים וסקס בטוח, פרסומת לחיתולים. מעגל של חיים ללא סדר
כרונולוגי או הגיוני שלעצמו. ילדה רעבה באפריקה, פרסומת לצעצוע
בארוחת ילדים במקדונלד'ס ומחבל שידיו מגואלות בדם. רעב, בין
לאוכל, בין לתמימות, בין לדם.
העדפתי להתעלם, לחיות בחלום שכולו ורוד, להתכנס לתוך רחם של
אשליות ברקע פרחים ומרבדי דשא רענן ביום אביב עם שמש זורחת
ומלטפת.
יצאתי ללכת לאיבוד בין מסדרונות המוזיאון המתעתעים במבקר
בתאורה עמומה ומסתורית, בין פסלי ברונזה בתערוכה של גוף גדום
וקטוע ובין ציורי נוף באקריל, במסגרות עתיקות מפוארות, ובין
אוצרות מוזיאון ממושקפות ונמוכות, עם הבעה קפואה של מלאך המביט
ברחמים בישו בזמן שנצלב, ומזיל דמעה.
ירדתי קומה ונכנסתי לאולם של יצירות מאירופה מהמאה ה-18, בזמן
שהנשים היו אצילות והגבירים היו ג'נטלמנים אמיתיים. הילכתי
כחולם בין דיוקנאות מבריטניה של גבירים משופמים בחליפות
שחורות, עומדים ליד נשותיהן, הישובות על כורסא מפוארת. שיערן
מתולתל בבקבוקים, שמלותיהן מלמלה נפוחה והבעתן סבל מוסתר מכאב
מחוכים לוחצים וחונקים. דיוקנאות מעבר מפואר, מביטות להווה
מבולבל ולעתיד מעורפל.
נתקלתי שם בתמונה בולטת במיוחד, שכדי להצניע את זרותה במאה הלא
נכונה ואת נוכחותה המושכת נתלתה בכוך מעט חשוך, בין ציורים
שביקשו למשוך את תשומת לבו של המתבונן. "הבט בי, רק בי!" לחשו
לי, כמבקשות ליטוף והתרשמות מקצועית כמו הייתי מבקר אומנות
שאומר שאכן זו תמונה מעניינת, שמבטאת את השקפת עולמו העגום
והעני של הצייר, שבחר לצייר כיכר לחם יבשה ומתפוררת, שמבצבצים
ממנה מטבעות זהב.
בתמונה בכוך היה מצוייר יער עד אירופאי, ירוק, שעציו עבי גזע
ורעננים. וביער זרם נחל צלול, מלטף את החלוקים שלו ומשקף את
השמש באלפי ניצוצות. ועל גדת הנחל היו זרוקים שיריונות מתכתיים
של אבירים שלאחר קרב עקוב מדם על עשב רך, חרבות עם ידיות
יהלומים נעוצות באדמה כמו בבשר חי ומפעם. קסדות של חיות איומות
היו זרוקות סביב השיריונים. דב פעור שיניים, זאב במבט טרף, ראש
מתכת עם קרני שור, נץ מאיים ונחש פעור פה שחושף זוג שיניים
חדות, המטפטפות ארס עצבים.
והן היו שם חמש. חמש נימפות יפיפיות, ערומות כביום היוולדם,
גופן בהיר ושערן ארוך, יושבות יחד ומתענגות מסעודת ניצחון,
אוכלות מפרי התאווה, שותות יין אדום ומבט שחוק ועונג בעיניהן.
עצמתי את עיני, נותן לדימיון להוביל אותי אל מעמקי התמונה.
יכולתי לשמוע את הרוח מפעמת בענפי העצים, את פכפוך המים
הזורמים, את ציוץ הציפורים המסתתרות ואת קול צחוקם של הנימפות,
זורקות את גלעיני הפירות על השיריונות ומשמיעים קול דק. פקחתי
את עיני. שם עמדתי, ביער עד ירוק, עם נחל צלול זורם, ליד חמש
נימפות בסעודת ניצחון.
הן קמו לקראתי. נרתעתי לאחור מפחד החרב שהרימה האדמונית וצעדה
לכיווני. הן נעמדו מולי, חושפות גוף ענוג ומלא ביטחון. אחת מהן
התקרבה אלי. היא הייתה הגבוהה בין החמש, שיערה חום מתולתל
וצפוף, ושפתיה מתק וברק. במבטה היא הרגיעה את פחדי והושיטה יד
ללטף את ראשי. "שב נא, כי זו תמונתך", אמרה. הן המשיכו בדרכן,
נעלמות בין עצי היער, משאירות אותי עם שיירי הסעודה והקרב,
כשקול צחוקן הולך ומתרחק, הולך ונעלם.
עצמתי את עיני, ושם עמדתי, בתוך רחבת ריקודים במועדון הומה
אדם, כשמוזיקה אלקטרונית מהירה וקצבית מאיימת לקרוע את עור
התוף באוזניי. תאורה אדומה מבזיקה ומפלחת לעצמה מקום באויר
הדחוס מעשן סיגריות. בר ארוך ועשיר שמאחוריו שני ברמנים רוקדים
תוך שהם מוהלים את השיכר לקהל. ערב רב של אנשים סביבי, רוקדים
כמטורפים, נותנים למוזיקה להוביל את גופם, מבט משותק בעיניהם
וסיגריות בידם.
ואני ניצב במרכז, אחוז תדהמה כניצב קרח שרוח פרצים משייפת את
הפינות ומזהירה שתסדוק אותי, וחמש נימפות בחזיות עור שחורות,
במכנסיים צבעוניים ובפאות קארה כחולות ואדומות מפזזות סביבי.
הן מביטות בי במבטים מתגנבים, מעבירות ידיהן על גופי כאילו אני
רכושן האישי, מזמינות אותי להצטרף לפולחן הקדוש, לזמן את הרוח
שתבוא ותגאל אותי מהרעש המחשמל.
טלטלה חזקה אחזה סביבי, כשהמועדון רעד מטירוף, כמו ברעידת אדמה
ביפן בשתי ספרות בסולם ריכטר, ולפתע, כמו שקט שאחרי הסערה, הכל
קפא. מבטי נשאר ישר, המפזזים נשארו קפואים בתנועתם האחרונה
והאלכוהול פסק מלזרום. עשן הסיגריות נשאר צף באוויר, כשקרני
אור אדומות מפלחות אותו.
מעלי תמונה של פקק תנועה במחלף עמוס, ומתחתי תמונה של דגים
השוחים כנגד הזרם, במעלה הנחל.
שב נא, כי זו תמונתך.