חם בעיר הזאת, כל כך חם לאחרונה שזה מוציא אותי מדעתי. קם
מאוחר, מביט מסביב רק כדי להבין ששום דבר לא השתנה בין לילה
והכל עדיין נראה אותו דבר. התקרה עדיין מתקלפת בשני המקומות
ההם, המאפרות מלאות באפר הסיגריות שלך ומחניק בחדר, כי אתה לא
טורח לאוורר אותו כשאתה יוצא מהבית. קם לאט, אין לאן למהר, מאז
שאיבדתי את מקום העבודה האחרון אני לא עושה יותר מדי עם עצמי,
אף אחד לא מחכה לי בשום מקום וזה גם לא ממש מטריד אותי. הולך
לחדר האמבטיה, מעביר ליטוף על אריחי החרסינה ומשתהה על אותו
אריח שסדוק לאורכו, זכר לאגרוף שהטחתי בקיר לאחר ביקורה של
הגברת האחרונה. כמה טעויות ושטויות שאתה עושה, כשאתה הולך עם
היצר שלך וחושב רק דרך האיברים שמתחת לחגורה, כמה הנאה וכמה
אתה שונא את עצמך בבוקר שאחרי כשאתה רואה במבט פיכח את מצבך
העגום. מתיישב על האסלה. חרבוני בוקר הם דבר בלתי נמנע, והם גם
זמן טוב לתת לראיה להתבהר, לאזן את הצלילים באוזניים ואולי
לקרוא איזה עיתון. הדבר היחיד שיש לי בשירותים זה עיתון הארץ,
מאתמול, את העותק של השכנים, דלת לידי. מעניין אם הם שמו לב
בכלל שהוא נעלם. לעתים נראה לי כי הם מעולם לא קראו את העיתון
ורק השכנים טורחים להרים אותו מן הרצפה בשלב כלשהו. עיתון של
אתמול, כך שאין בו כל חדש ובכל זאת אני מטייל בין הדפים,
תמונות על תמונות ואלף מילים על כל דבר קטן ומושחת שקורה כאן.

בדיוק כשבאתי להעיף את העיתון הצידה, תמונה אחת צדה את עיני,
משהו מוכר, יותר נכון מישהו מוכר, פרצוף שלא ציפיתי לראות, בטח
לא לאחרונה. אבל לא טעיתי, זה היה הוא, הבנזונה הזה שלקח ממני
את כל מה שהיה לי אי פעם וניכס אותו לעצמו. החרא הזה, שיודע
טוב מאוד למי הוא חייב את התהילה שלו ולא טרח מעולם להגיד
אפילו מילה קטנה לאות הערכה. להפך, כשבאתי בנימוס ללחוש דבר מה
על אזנו, הוא זז הצידה והפטיר משהו לעבר המארחים באותה מסיבה,
לא יודע מה הוא בדיוק אמר, אבל התוצאה היתה מפגש מפתיע בין
הפנים שלי למדרכה, תודות לשני מגודלי גוף, שהבהירו לי חד
משמעית את המסר כי נוכחותי אינה רצויה יותר באותו בר.
והנה התמונה שלו, כאן מול הפרצוף שלי. הוא במיטב האופנה
האחרונה ואני יושב על אסלה מלוכלכת עם התחתונים מסביב
לקרסוליים. כמה צפוי שזו תהיה תמונת המפגש שלנו, מעין אי צדק
קוסמי שכזה שדואג לבעוט לי בפנים פעם בכמה זמן. לא נורא, האמת
שעם הזמן התרגלתי. אז הוא חזר לארץ, המזדיין הזה, "חזר לארץ
אחרי סבב קצר באירופה", כך נכתב באותה כתבה. "טיול לצורך העשרת
הדמיון, לקבל השראה לעבודות הבאות שלי", כך מצטטים אותו.

אני מעיף את העיתון לעבר הקיר, הדבר האחרון שאני צריך לראות על
הבוקר זה החיוך שלו, לפחות שיהיה אפשר לנגב את התחת בשקט,
והיום המסריח הזה עוד לא התחיל בכלל. כנראה ששוב הקאתי בלילה,
אחרת אין לי הסבר למה הרצפה מטונפת כל כך, נראה כאילו מישהו לא
מיומן, או יותר נכון, לא ממש מאוזן, ניסה לנקות, אבל לך תיתן
לשיכור לנקות את הלכלוך של עצמו, זה כמו לתת לעיוור לשחק
בטורניר אונליין של איזה מחק אלים. הכוונה היא טובה אבל לאף
אחד אין ספק כי שום תועלת לא תצמח מזה (למרות שלאחרונה פורסם
כי בלינקולן ארה"ב, הגיימר הכי טוב הוא עיוור מלידה, זה כנראה
אומר משהו על שאר הגיימרים בלינקולן, לא?)
אני מנקה את הטינופת מהרצפה, נכנס להתקלח ובדיוק אז הכאב הזה
חוזר אליי. הדקירות האלו בבטן שלא משאירות לי בררה אחרת מלבד
להתקפל במקום ולהתכווץ מכאבים. אני שונא כשזה קורה לי, המיצים
האלו ששורפים לי את הקיבה בכל פעם, ואני אף פעם לא מוכן לזה,
זה תמיד בא לי ברגעים שבהם הייתי הכי לא מוכן בעולם, כמו
עכשיו, באמצע המקלחת, שפופרת הטוש מתיזה לכל עבר ואני מכווץ
במקום, יורק מיצי קיבה שעולים לי לגרון ומרגיש כאילו לא יכול
להיות יותר גרוע מזה.
אחרי כמה דקות זה עובר לי, מן הסתם עד הערב אני כבר אשכח שזה
קרה ואמשיך להרעיל את עצמי באותו קצב קבוע, אלכוהול, הרבה
סיגריות וג'אנק פוד, ממש פרסומת מהלכת לקופת חולים.

חוזר לחדר ומפעיל את המזגן, רק בוקר וכבר אני מזיע כמו אני לא
יודע מה. שונא את הקיץ הזה, שום דבר טוב לא קורה בקיץ, אולי רק
הבחורות ברחוב, עם המחשופים והבגדים הקצרים, עושות קצת טוב
בלב, ואז אתה מבין שאתה נועץ מבטים בילדות בנות 15 ואתה עוד
זמן לא רב תעבור כבר את ה-30. מתלבש לאט, נגמרה הקופסה האחרונה
וצריך לקנות עוד, ואולי באותה הזדמנות תקנה משהו לשתות, יש
גבול לכמה אפשר לשתות מים מהברז, במיוחד כשכבר אי אפשר להתעלם
מהגוון הצהוב שלהם. חוזר אל חדר האמבטיה להביט בראי, לבדוק
שאתה יוצא מהבית עם מראה פחות או יותר סביר ושזה לא יהיה כל כך
ברור עד כמה אתה מוזנח לאחרונה. אני קולט בזוית העין את
העיתון, ואת החיוך של המניאק הזה, מחייך ישר אליי, כאליו קורא
לי מתוך הדף לחזור ולקרוא, אני מרים את העיתון, קורא את הכתבה
עליו. הוא מתאכסן במלון די קרוב לאיפה שאני גר, והיום בערב
עורכים לכבודו מסיבה קטנה באחד הפאבים הפזורים באזור. אני כבר
יודע מה אני הולך לעשות היום בלילה, אני הולך לסגור חשבון,
הגיע הזמן באמת, כמה אפשר לשבת ולאכול את עצמך כשאתה פשוט יודע
שכל הזעם מכוון אל הפרצוף הזה, שמביט בך עכשיו מתוך העיתון.
עכשיו רק נותר לתכנן את היום, האם אני צריך לקנות משהו מיוחד?
האם יש לי כבר רעיון מה הולך לקרות? הרי הדבר האחרון שאני רוצה
שיקרה זה לעמוד מולו ולא לדעת מה לעשות. הגרוע מכל יהיה פשוט
לעמוד שם ללא מילים ורק להביט בו, לא יהיה לו מושג מה אני
רוצה, ומן הסתם הוא רק ימשיך בדרכו וישכח תוך מספר שניות את
אותו תמהוני שעצר אותו בדרכו מנקודה א' לנקודה ב'.

טוב, זה לא הזמן לשקוע בתכניות, קודם כל נקנה סיגריות, נשתה תה
או משהו ונתחיל לסדר את המחשבות בראש. זו לא צריכה להיות איזו
תכנית על, צריך משהו פשוט ויעיל, נקמה קטנה ומתוקה ולא יותר.
לא צריך לעורר הדים ולא צריך שום המולה מסביב לזה, משהו קטן
שיפגע בו בצורה היעילה ביותר ויאפשר לי להמשיך את החיים הקטנים
שלי בידיעה שלפחות את הנקמה שלי בו השגתי.
יוצא מן הבית עם חיוך, כבר יש לי כמה רעיונות וצריך אולי רק
לתכנן את מה אני הולך להגיד לו, משפטים כמו בנסיכה הקסומה,
"מיי ניים איז איניגו מונטויה, יו קילד מיי פאד'ר, פרפר טו
דיי..."
אני אוהב את הסרט הזה, תמיד רציתי להיות כמו ווסלי, יפה תואר
וכובש, ויפיפיה כמו רובין רייט תתאהב בי עד כלות נשמתה הענוגה
ובסוף נחיה כמו זוג יונים. אבל אני כבר לא אהיה יפה, ואין לי
שום רובין באופק. מצד שני, יש לי מערבולות של מיצי מרה בקיבה
ונטייה לאבדן שליטה, אז אולי דווקא יהיה בסדר...
המוכר בקיוסק מחייך אליי כמו תמיד, וכמו תמיד, משום מה החיוך
שלו נראה כמו של אחד שלפני דקה עשה משהו אסור והוא בטוח שאיש
לא יגלה. הדמיון הפרוע שלי כבר החליט מזמן, משום מה, שהמוכר
הזה אונס ילדים קטנים בחצרות האחוריות של הבניינים סביב הקיוסק
שלו. לא יודע למה, אבל זו התמונה הראשונה שעלתה לי בראש
כשראיתי אותו בפעם הראשונה. הייתי מפסיק לבוא לקנות אצלו,
ואולי גם מצליח להוציא מהראש את התמונות האלו, אבל הוא היחיד
ברחוב שמחזיק אצלו מלאי של הסיגריות שאני מעשן, אז אין לי בררה
וכמעט בכל יום אני עובר אצלו לקנות קופסה, כמו היום, כמו שבטח
גם יהיה מחר.

אני מעביר את היום בגיבוש רעיונות, זה נותן לי מרץ ומדי פעם
אני מוצא את עצמי מחייך כמו שלא חייכתי כבר הרבה זמן, אפילו
שלחתי לכמה מקומות קורות חיים שלי. אני יודע שלא ייצא מזה כלום
אבל עצם הידיעה שאני עושה את זה, משמחת אותי, כי אני מגלה
פתאום אמביציה להתקדם קצת בחיים. הכל כמובן אחרי הנקמה המתוקה
שאני הולך לבצע ביקיר מדורי הרכילות והתרבות, זה שמקבל את כל
ההלל והתשבחות שמגיעות לי בעצם, כי אם לא אני, הוא היה שוטף
היום רצפות באיזה בית חולים פסיכיאטרי, או סתם מחליף סירי לילה
באיזה בית אבות, למבוגרים חסרי ישע שאיש לא בא לבקר אותם וכל
מה שיש להם בעולם זה את הביקור היומי של הרופא, שיניים תותבות
ואת אותו אחד שבא בבוקר להחליף להם את סיר הלילה. אולי אני קצת
נסחף עם הדמיון, זה קורה לי לא מעט, תוצאה של כל השנים כחלק
ממערכת בריאות הנפש של המדינה, ולא מהצד של העובדים, אלא מהצד
של המטופלים. לא הייתי שם הרבה, אולי רק עשר שנים מזוינות
מהחיים שלי. עשר שנים. מספר לא מועט של מטפלים שכבר איבדו
תקווה ממני, או שאני איבדתי אמון בהם, אינסוף כדורים
פסיכיאטרים, שלא עשו דבר מלבד להפוך אותי לסוג של זומבי מחויך,
כמה מיטות, כמה בריחות לשום מקום והבטחה אחת שלא מומשה מעולם -
"יהיה בסדר, אנחנו מבטיחים לך".
כל השנים האלו, כל הזמן המבוזבז הזה, קחו אותן, תוסיפו לזה
שתמיד היה לי דמיון יצירתי ומפותח, עם נטייה לעולם דימויים
אלים, סקפטי ופסימי, בלי חיות ששרות שירים עליזים, והדובונים
היחידים שהיו שם, היו ערופי ראש ומדממים. קחו את כל זה, ואולי
תבינו איך העולם הפנימי שלי נראה ולמה האנלוגיות שלי לא תמיד
מובנות.

בלילה אני כבר מחכה ליד אותו פאב, אני לא מתכנן להכנס לשם, רק
הצצתי דרך חלון הראווה כדי לוודא שהוא אכן שם, שותה עם כל
מלחכי הפנכה שלו. גם אם הייתי רוצה להכנס, לא היו נותנים לי,
ערב סגור הם קוראים לזה. אני מחכה ברחוב בשקט ובסבלנות, עוד
סיגריה ועוד סיגריה ולא ממש אכפת לי, מצידי שייקח את כל הזמן
שבעולם, שיגיד שלום ומה נשמע לכל אידיוט שניגש אליו, שיגניב
מבט לכל מחשוף שניבט אל מול פניו, שיפלרטט עם כל עלמה נוצצת
עיניים שניגשת אליו בבקשה לחתימה או נשיקה או אפילו הצעה
מגונה, שייקח את הזמן שבעולם, כי עוד מעט זמן כבר לא יישאר לו.
עוברות להן לפחות שעתיים, אם לא יותר, לא ממש שמתי לב לזמן
שמבחינתי טס לו מהר. הנה הוא יוצא החוצה, מלווה בכמה מחבריו
הקרובים. הם מחליפים כמה מילים, חיבוקים, עוד כמה מילים, הוא
מגניב ליטוף על ישבנה של אחת הנשים שם, והיא מצידה נותנת לו
לטעום לה את הושט, או סתם מעבירה לו את המסטיק שלה, אין לי ממש
מושג. הוא נפרד מהם לשלום ופונה לדרכו. אני מחכה קצת ומתחיל
לצעוד אחריו. אין לי צורך ממשי לעקוב אחרי צעדיו, אני יודע
בדיוק היכן נמצא בית המלון בו הוא גר, ואני מכיר כבר את הדרך
לשם בע"פ אחרי היום הזה, עם כל התכנונים. הוא הולך לאט, לוקח
את הזמן, מתנדנד מדי פעם, מן הסתם שתה לא מעט הלילה. אני דווקא
מעולם לא הייתי כה פיכח כמו ברגע הזה. אני הולך מאחוריו במרחק
לא קטן, שומר רק על קשר עין ביני לבין דמותו הזקופה; הליכתו
הגאוותנית כבר אינה מטרידה אותי כבעבר, ובעצם למה שתטריד? עוד
מעט הוא כבר לא יהיה יותר, אז אין לטעם להתעסק בזוטות. אני
מכניס יד אל הכיס שלי, ממשש את המתכת הקרה, את הידית; לרגע אני
שוקל לא להיות יותר סבלני ולהתנפל עליו ברגע זה, אך חבורת
נערים קולנית קוטעת את מחשבותיי כשהיא חולפת על פניו. אני
ממשיך ללכת אחרי דמותו. הוא נעצר לרגע, במפתיע. אני חושש שמא
הוא הבחין בי אך הוא לא מביט אחורנית, הוא רק נעצר וכמדומני
הוא מעביר יד על הבטן שלו, אין לי מושג. אחרי כמה שניות הוא
חוזר ללכת, אך עכשיו הוא צועד יותר מהר. זה כבר מחייב אותי
להתקרב קצת ולהגביר גם את קצב ההליכה שלי. אחת לכמה רגעים הוא
שולח מבטים לצדדים, כאילו מחפש משהו ולא מוצא. הוא ממשיך ללכת
ואני אחריו.
בחורה עם שיער בצבע פחם חולפת על פניי. היא שולחת חיוך קטן, כך
נדמה לי, וזה מסיח את תשומת לבי. היא נראית טוב, וגם הריח שלה
עולה באפי וממכר אותי לכמה שניות. אני מביט אחריה גם אחרי
שחלפה, מביט בה הולכת ומתרחקת. השיער שלה אסוף מאחור, היא
לובשת חצאית עד הברכיים, מגפיים עד אמצע השוק וחולצה לבנה
וצמודה. אני נעצר במקומי וממשיך להביט בה. החולצה שלה דקה עד
כדי שקיפות ואין כל זכר לכתפיות או אפילו רצועה של חזיה. עולה
על שפתיי חיוך כאשר אני נזכר כי שדיה היו דווקא זקורים, ואם הם
עמדו כך בכוחות עצמם אז כל הכבוד למנתחים הפלסטים, או שכל
הכבוד לאימא ואבא על מאגר הגנים הטבעיים המשובח.

היא נעלמת ואני פתאום נזכר בו. אני ממהר להחזיר את המבט
לכיוונו אך איני רואה אותו. אני כבר לא הולך עכשיו, אני רץ
ריצה קלה, מביט לכל הכיוונים ומחפש את דמותו. כמה זמן בדיוק
הבטתי בה? האם זה היה עניין של כמה שניות או בעצם דקות ארוכות?
כמה רחוק הוא הספיק להגיע? כמה זמן בדיוק היה לו להתרחק ממני
ולהעלם?
באחת הסמטאות אני קולט תנועה של דמות. בטח עוד קבצן, אני אומר
לעצמי, אך ממשיך בכל זאת להביט לשם. זה לא קבצן. זה הוא,
הצלחתי למצוא אותו. אני מתקרב באיטיות. מה לעזאזל הוא עושה שם
בסמטה המעופשת הזאת? למה הוא לא הולך לבית המלון?
אני מתקרב בצעדים חרישיים ומנסה לראות בחשכה מה הוא עושה. הוא
נראה מכופף, אולי הוא רק סטה מן הרחוב כדי להקיא, הוא הרי שתה
לא מעט. הוא לא מקיא, אחרת כבר הייתי שומע. נראה שהוא מסתובב.
אני ממהר להתחבא בפינה חשוכה וממשיך להביט בו בשקט, אין לי
מושג מה עובר עליו אבל זה מתחיל למצוא חן בעיני. הוא נראה
מפוחד, הוא מסתכל לכל הכיוונים, ימינה ושמאלה, אפילו שלח מבט
למעלה, לעבר חלונות הבניינים שמגדירים את הסמטה הזאת. עוד כמה
מבטים ונראה כי קצת נרגע. אני מכניס שוב יד אל הכיס ומרגיש איך
האצבעות שלי נסגרות סביב הידית הקרה. אני אוחז אותה חזק בידי
ומתחיל להוציא לאט את היד, אני לא מוריד ממנו את מבטי. הוא
כפוף עכשיו, כורע ארצה, אין לי שמץ של מושג מה הוא עושה אבל
העובדה כי הוא תחת גובה העיניים שלי דווקא קוסמת לי, נראה
מושלם לרגע הנקמה שתכננתי. אני מתחיל להתקרב. חשוך נורא בסמטה
הזו, ואני צריך לאמץ קצת את העיניים כדי להתקרב אליו בשקט,
ולהיות בטוח שאעמוד בדיוק בנקודה הנכונה לפני שאתחיל לדבר
אליו.
פתאום נדלק אור באחד החלונות שלמעלה, ואשה אחת צורחת לכיוונו
"מי זה שם? מי זה מסתובב פה בחצר? זו חצר פרטית, תצא משם מהר!
מה זה שם? מי אתה? מה אתה עושה?"
אני, שבהתחלה מרוב הפתעה חזרתי להיצמד אל קיר הבניין, מציץ
לעברו, עכשיו כשהאור דולק בחלון למעלה, אני רואה אותו יותר
בבירור.
"תסתלק משם! מסומם חולה נפש! אני קוראת למשטרה, זו חצר פרטית,
תעוף משם!"
אני מביט בו ולא יודע איך לעצור את עצמי, אני מת לצחוק ולא
מוכן, כי אני רוצה שהרגע הזה יימשך כמה שיותר, לראות אותו ככה,
בכריעה, מכנסיים מופשלים סביב הקרסוליים, מבט של צבי שנתפס
באורות מכונית דוהרת וחוסר אונים מושלם. הוא מחרבן, ולא ברור
לי כל כך אם הוא מחרבן בגלל כאב הבטן, או שכרגע הוא מחרבן מרוב
פחד. מה שבטוח, חבילה מאוד ריחנית יש תחתיו.

אם רק היתה לי מצלמה באותו הרגע, זה היה יכול להיות יותר
ממושלם, אבל לא נורא, אני אחיה עם זה. אני מחזיר את היד לכיס,
מפנה את גבי אל המחזה בסמטה ופונה אל הרחוב.