אורית גרה בירושלים. היא אמרה לי שאת רוב ימי חייה היא בילתה
במאה שערים, בין כתליו של בית דתי אדוק. בגיל 16 היא החליטה
לצאת לחופשי. הטון שלה רמז שהיא משחרת לטרף. טרף שכל חייה חלמה
לחוות. החלפנו כמה הודעות באתר. עוד בתחילת האינטראקציה ידעתי
שסיפור אהבה לא יקרום שם עור וגידים במהירות. אבל משהו בה,
בחיוניות שלה, באופטימיות, ברצון הזה לחוות חוויות שכל החיים
חלמה, ואלה לא התאפשרו לה, משך אותי.
היא סיפרה לי שזה לא ילך בינינו. היא יוצאת עם מישהו. היא
אוהבת אותו. הוא נסע לחו"ל. היא מצפה לו. היא מאמינה בו ובהם.
אז מה לעזאזל היא רוצה מהחיים שלי? עלה לי רק דבר אחד לראש.
סיפור מוזר, הסכמתי עם עצמי. סיפורים מוזרים אני אוהב.
זה קרה באמצע ינואר, ביום קר במיוחד. ידעתי שאני נוסע לחוויה
די מפוקפקת, מלווה בבחורה שאין לי איתה דבר במשותף למעט הצרכים
הבסיסיים. בטלפון, הרושם שלי עוצב מעט אחרת. היא יצרה ריגוש
מסוים שעטוף במיסתוריות הכרוכה בנסיעה לעיר זרה לי מאד, לאיזור
שאף פעם לא ביקרתי בו, ביום נדיר של שלג בירושלים. שלג! כמה
יפה הוא. אין ספק שהוא הפך את הנסיעה למשהו אחר. זה לא יהיה
עוד דייט משמים עם בחורה מהאינטרנט שתשתף אותי בכל העדפות
הבילויים שלה בעיר הגדולה, בקורות החיים המפרכים שלה, בהתנהלות
המרשימה שלה בעבודה עם הבוס שלה, וכמובן איזה כמה פנינות על
האקסים שלה וכמה היא למדה המון מהקשרים שלה. לא! זה יהיה משהו
אחר (החלטתי, אני טוב בהחלטות כאלו שמעצבות את המציאות לטעמי),
מסע להכרת בן אדם שלקוח מעולם אחר, הזוי מבחינתי, בן אדם שלא
פגשתי מסוגו בחיים, וסביר להניח גם שלא אפגוש.
קבענו להיפגש בביתה. ביתה שכן בשכונה מאד דתית בעיר, ומועד
הנסיעה תוזמן ליום שישי. כמה סמלי. הרגשה חגיגית מתובלנת
בסקרנות מסוכנת ליוותה אותי כאשר חציתי את השכונה בדרך אליה.
הכניסה לאיזור הדמדומים לא הותירה בי ספק. זו הולכת להיות
חוויה.
מהר מאד מצאתי את דרכי לרחוב שלה. תמרנתי את הפורד הירוקה
האהובה שלי בין הרצועות הלבנות הקופאות אשר הצטברו בשולי
הכביש. נסעתי לאט, הן כדי לספוג משהו מהנוף החד פעמי הזה, והן
משום שהדבר האחרון שייחלתי לו הוא להחליק עם המכונית ולהיתקע
ביום שישי בערב במרכז שכונה דתית בירושלים. תוך דקות מצאתי את
מגרש החניה של הבניין שלה. הלב התחיל לפמפם בקצב שמאפיין
פגישות מסוג זה. רק שהפעם הלב ידע שלפגישה זו יהיה איזה ערך
מוסף. כרוניקה של חוויה ידועה מראש. הרגשה שמשהו הולך לקרות.
משהו שאני אזכור. משהו שאני ארצה לשתף.
ראיתי אותה מציצה מבעד לחלון. יכולתי לראות רק את הצללית שלה.
בחורה דקיקה, גבוהה, לבושה בפשטות כנראה. טלפנתי לסלולרי שלה,
לוודא שזו היא. היא יצאה למרפסת וסימנה לי לעלות. נראתה חמודה.
נכנסתי לבניין. החשתי צעדי במעלה המדרגות. קומה שלישית. הגעתי
מעט תשוש. הצוואר היה תפוס מעט, הן מהנסיעה והן מהמתח הכרוך
בכניסה לשכונה המאיימת מנקודת מבטי.
דפקתי על הדלת. שמעתי צעדים קלילים וזריזים הולכים וקרבים.
זהו, אין דרך חזרה, אתה הולך לעשות את זה, דפוק! נוסע לירושלים
ביום שישי בלילה, ביום מושלג, לפגוש דוסית שראית תמונה שלה
באינטרנט ודיברת איתה 20 דקות בטלפון. אידיוט. אני טוב
בסיכומים האלה, סיכומי טרום פגישה להעלאת המוטיבציה והתרוממות
מצב הרוח.
זהו, הדלת נפתחה. חייכתי, נבוך מעט. היא חייכה אלי, נבוכה אולי
יותר. היא הציעה לי לשתות משהו. שאלה אם אכלתי ארוחת ערב.
אמרתי לה שחטפתי משהו קטן. היא אמרה לי שאפשר לארגן איזה ארוחה
מאולתרת. יש אפילו בקבוק יין. הנהנתי. היא נעלמה במטבח אחרי
שיחת חולין קצרה ומאולצת.  ניצלתי את הזמן היטב על מנת לסקור
את ביתה. היא זרקה משהו על שותפה שהיא גרה איתה. התהלכתי בבית
בנסיון לקלוט כמה שיותר מידע. להבין מה אני עושה שם, ויותר
חשוב - מה אנחנו הולכים לעשות שם.
הסלון, די גדול, הייתי רוצה להגיד מעוצב ברישול, אבל זה נראה
כמו מקלט זמני לאירוח נפשות תועות. מולי, ספריה ישנה, נתלית על
הקיר בייאוש, מצפה לסיים את חייה בכבוד, מכילה עשרות ספרי קודש
(כאילו שאני יודע מה הם ספרי קודש ואיך הם נראים), פרקי תנ"ך,
ספרי פרשנות ועוד סממנים ברורים לרקע של בעלות הבית. מסביב,
מפוזר סט ספות, שהמכנה המשותף היחיד שלהן הוא פונקציית הישיבה
במקרה הטוב (עוד לא ניסיתי לשבת עליהן). לצד הספות, על כוננית
גבוהה, נחה לה טלוויזיה שחור לבן שלא נראית מבטיחה כל כך.
אורית התעכבה במטבח, ולפי הרעשים היא מרימה שם ארוחת פאר. מדי
פעם הצצתי במטבח, מנסה לבדר את הילדה המחופשת לעקרת בית
שמכניסה אורחים זרים בערב שבת, ממשיך את שיחת החולין הנרפית
שהתחלנו קודם.
חזרתי לסלון, התיישבתי על אחת הספות שנראו לי בטוחות יותר,
ומזגתי לנו שתי כוסות יין.
אחרי דקותיים אורית הגיעה עם המטעמים - פיצה תעשייתית (הזכירה
לי במראה את פיצה מקפיצה, והטעם אושש את ההנחה), מחוממת
ברשלנות במיקרו, קופסת חמוצים, ומעט חומוס מרוח בחוסר סיפוק על
צלוחית קפה חרסינה. וכמובן חלה של שבת.
התחלנו לנשנש ביחד, מנסים להוריד את שאריות הפיצה העקשניות עם
מעט יין אדום, ולפתע אורית החלה מצחקקת בביישנות חמודה שכזו.
"לא ממש יוצא לי לבשל, במיוחד לא לשני אנשים, במיוחד לא לגבר.
אני מעריכה את היכולת שלך ללעוס את הפיצה שלי, אני מזמן
התייאשתי".
והאמת, קיויתי שהיא תאמר משהו בסגנון, כי הלסתות שלי גם כן
התעייפו קצת מפעולת הלעיסה של פיצה שנשכחה דקות תמימות
ומיותרות במיקרו. הסכמנו לטשטש את איכויות הארוחה עם כמה שיותר
יין. השיחה החלה לקלוח מעט יותר. היא נראתה לי אחרת מהתמונה
שראיתי באתר (זה תמיד "מפתיע" אותי לרעה). אנשים הפכו את מלאכת
ההצגה הויזואלית של עצמם באתרי היכרויות לדרגה של אומנות ממש.
נדמה לפעמים כי בחורות (גם בחורים) מצליחות לדלות את הפוזות,
הזוויות, כמות האור, ה"תפאורה" והנוף המחמיאים ביותר (שזה מובן
מאליו), אך עם זאת כאלו שהקשר שלהן למציאות קיים באיזשהו מקום
רחוק. כמובן שיש כאלו בחורות (ובכל פעם שאני אומר בחורות אני
מתכוון גם לגברים, למרות שבשוק הזה אני פחות מתמצא), שהקשר בין
התמונות שלהן למציאות יכול להתקיים רק באמצעות דמיון מודרך
ומפותח או לחילופין תחת השפעת סמים קשים (ניסיתי, גם זה לא
עזר). אבל מה זה משנה, זו רק תמונה, זה רק מראה, זה גוף, בשר,
תצורה גשמית של נפש, ואנחנו כולנו מחפשים את הנפש התאומה שלנו,
אז מה זה משנה כיצד היא ארוזה?! נסיונות שכנוע עצמי פתטיים,
במיוחד שרק לעתים רחוקות עובדים. אנחנו כל כך רוצים למצוא אהבה
שלפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו צריכים להיכנס איתה למיטה כל
לילה.
המשכנו לשתות, לדבר, להסתכל, להרגיש ושנינו ידענו היטב שהנפשות
שלנו יהיה ידידות טובות לכל היותר. אז המשכנו לשתות.
אורית חמקה לחדר השינה, הרמתי גבות לשניה אך התברר כי מערכת
הסטריאו שלה בחדר. נותר רק לקוות שאני לא אמצא את עצמי מאזין
לאיזו הופעה חיה של שלמה ארצי. למזלי הופתעתי עם צלילים מוכרים
של קולטריין, באחד משירי האהבה האיטיים שלו. אורית הזמינה אותי
להצטרף אליה לרחבת הריקודים, בחדרה.
מחדרה יצאתי מוקדם בבוקר. אחרי לילה של שינה הזויה במיטתה -
מיטת יחיד, עם מזרון כה רך שמרגיש כמו מיטת מים. בדיוק מה שהגב
שלי היה צריך. התלבשתי בסלון בחיפזון, מנסה למצוא את מיקומם של
חפצי בבית. התקרבתי לאורית, נשקתי לה, השארתי לה מכתב עם כמה
משפטי תיאור. היא חייכה.