היא אמרה לו - "אתה כמו... כמו... שמש בשבילי. אל תצחק, זה לא
סתם קיטש.
אני מתכוונת, זה לא שאני אמות אם לא תהיה, אבל אני אכנס
לדיכאון. יהיה לי חשוך, אפל, עצוב וקר.
וברגע שאתה לידי, מדבר איתי, לא משנה על מה, אני מתמלאת באושר
מיידי, בשמחה. בכל פעם שאתה הולך אני מרגישה שמשהו חסר, ורוצה
שתחזור כמה שיותר מהר... אתה מבין אותי? אתה באמת השמש בעולמי.
ו... ו... אני רוצה שנהיה יחד. לא סתם ידידים. אני רוצה שנהיה
זוג."
הוא אמר לה - "בסדר. אבל שימי קרם הגנה."
היא חייכה. לא התעמקה יותר מדי במילותיו, רק ברגשות שמילאו את
לבה.
הם התחילו לצאת, עשו את כל מה שהיא כל כך רצתה לעשות יחד איתו,
כבר הרבה זמן.
היא הייתה מאושרת.
הוא קנה לה מתנות קטנות ומתחשבות, פינק אותה בארוחות טעימות,
במסאז'ים כיפיים, בנסיעות לצפון ולדרום, שיחק עם אחותה הקטנה
ואפילו כתב לה שיר; הוא נכנס לחייה באופן מושלם ונפלא.
היא גם לא נשארה חייבת, ואפילו ציירה אותו.
יום אחד הוא חזר מאוד מאוחר מהעבודה, ובלי הסברים נזרק על
המיטה ונרדם.
היא נעלבה קצת מחוסר היחס אך החליטה להבליג. להיות בת זוג
למופת, ולא להציק.
למחרת קרה אותו הדבר. גם ביום הבא.
נמאס לה. היא החליטה לדבר.
היא אמרה לו - "מותק, אני אוהבת אותך, אבל אני מרגישה שאתה
מתייחס אלי פחות מאשר קודם. קרה משהו?"
הוא אמר לה - "תראי, אם כבר התחלת את השיחה הזאת אז למען האמת
אני חושב שאנחנו צריכים פסק זמן."
פניה החווירו ושפתיה החלו לרעוד. פסק זמן? מה פתאום פסק זמן?
הכל היה טוב. היא לא הבינה מה קורה.
- "אבל רגע... חכה... אני לא מבינה כלום. לא טוב לך איתי?
חשבתי שאנחנו אוהבים. שכיף לנו..."
- "כן. אולי. היה. תראי, אני מצטער, אבל הזהרתי אותך - בקשרים
איתי, צריך לשים קרם הגנה."

היא הרגישה שרופה בכל גופה.
אבל אז הבינה מה ההבדל בינו לבין השמש - הוא שורף אותה מבפנים,
וזה הרבה יותר כואב.

מעכשיו היא תמיד עם קרם הגנה. מבחוץ, ובעיקר מבפנים - שכבה
כפולה.