השכנים מעלי, למרות הבקשות שלי וההענות הלכאורה שלהם, ממשיכים
בדיוק בשעה שלוש להעיר אותי עוד לפני שהצלחתי לנוח ביום שישי.
אז היה לי כעס פנימי כל כך חזק... והרגשתי שזה לא טוב בשבילי.
ישבתי לעשות הרפיה.
התחלתי בהגנות, ומתוך כך שמעתי בתוכי: "ותרי, ותרי..." הקול
היה מלא אנרגיה, כמו שיש לי כשאכפת לי. "ותרי, את עוד לא יודעת
למה, אבל ותרי, תני לעניין להתגלגל... ואולי זה טוב לך. אולי
גם פה יש לך איזה לימוד. ותרי ותרי... כמו שוויתרת בעבודה. יש
לזה משמעות... ותרי ותרי".
ואז שמתי לב שאינני שומעת את ציוץ הצפורים שלי.
ובאותו רגע אני שומעת מבחוץ, קרוב מאד לתריס הסלון, ציפור.
ציוץ הציפור היה חזק במיוחד. המשיך והמשיך. החוזק שלו תאם את
הקול בתוכי עם עוצמתו והאנרגיה שהוא אצר בתוכו.
המקצב של הציוץ היה בעל שלושה תווים, ולפעמים שניים ואחד.

פם פם פם... פם פם פם... פם פם... פם פם... פם פם פם...
גרגרגרגרגרגררגג.

ככה זה חזר על עצמו המשיך, וחזר על עצמו עוד ועוד, עד כי
השתכנעתי, אכן זה אמיתי, ואז... הלך ונעלם, ושוב חזר...

לא הייתי צריכה לומר לעצמי ותרי, כי הציוץ אמר את זה. ממש
במקצב של אדם, עם חריקת מכונת כתיבה ישנה כשמזיזים את הדבר הזה
להתחלת השורה.

ותרי...ותרי.. הוא אמר... ותרי...גרגרגררררררר

מידי פעם "נעלמתי" ושמעתי שאין ציוץ... ואז היא חזרה הצפור עם
הציוץ.

כשהרגשתי שמספיק, גם הצפור נעלמה.

ולמה אני משתפת אותכם?

כי אני לא יודעת אם זה "דמיון" אם זה צירוף מקרים, אם באמת זה
מסר.

עוד לא קרה לי דבר כזה.

ואני רוצה לתת אמון בקול הזה החיצוני שנענה לקול הפנימי,
ולוותר באמת.

לתת לעצמי מנוחה עם הרעש המעצבן של אלה מעלי. זה כמו מקדחה של
רופא שיניים ואין לך לאן לברוח. זה ריצה של הקטן, זה הזזת
רהיטים...

ואחר כך הוא מבקש ממני את העיתון דרושים.. מחפש עבודה אחרת..

אני רוצה לוותר, ורוצה להאמין באמת שיש לי פה מסר אמיתי על
המקום.

כי אין לי כבר כוח לכעוס. מוציא ממני אנרגיה... אבל הם מעצבנים
כאלה...
אתם יודעים.

מה דעתכם?