ספק אם גם בימים הטובים שלה היא היתה מאושרת.
תמיד נמצא משהו שגרם לקרירות הבנתה.
והנה בחדר, בבית האירוח ממיינת את חפציה: חולצות, חצאיות,
לבנים, מסדרת אותם כחיילים שהיו משרתיה בימים ואילו בלילות
מחמיאים על מראה הילדותי-נשי.

נכעסה מאוד, הלוך ושוב הלכה עד אשר מצאה פינת הנאה, אולי רגע
של חסד ואולי לא. משמצאה פינה כזו רחרחה את המקום ולאחר זמן
נתאכזבה מהמוצע לה.
חשבה כי היה מוטב לו נשארה בחדרה שבבית הוריה.
בבוקר המחרת, נתמלאה שמחה, אולם עד הצהרים שבה וגערה בהילת
העולם.
השמש לא רווחה עליה והיא נמלאה תוגה וגעגועים לימים שונים.
חברתה לחדר, נערה קוצפת גם היא, בהתה בדמות חברתה העייפה
והפצירה בה שתקח צעדיה אל מחוץ האולם הממוזג.
מגובה שתיים-עשרה קומות העיר נראתה רחוקה ובשעות החשכה נראתה
כפרורי קסם מוזהבים, הקורצים בנימוס לצופים עליהם ממעל.

זמן קצר לפני עזיבתן את בית האירוח, הביטה הראשונה סביב ונמלאה
תקווה כי בפעם הבאה שתשים פעמיה לעיר הרחוקה יהיה זה יום
מאושר, רצונה עז שיהיה זה יום מאושר.