יש לה שניים ועוד אחד. בעירבון מוגבל.
פעם, כשהבילוי המועדף עליהם היה לרדת לקיוסק השכונתי ולקנות
סוכריות גומי וגם סיגריות בשבילו כשנגמר.
ועכשיו הוא יורד לבד לסיגריות. והיא והסוכריות שייכים כבר
למישהו אחר, ולעוד אחד שמפחד שהיא תשבור לו את הלב.
לא. לא ממש אכפת לה.
ורק לפעמים כשהוא עוד מתקשר והיא שומעת אותו נושף ושואף
מהסיגריות שלו היא עוד שואלת את עצמה למה. אבל זה כבר ממש לא
משנה.
וכשהכלבה שלי מתה חשבתי שבחיים לא אוהב עוד כלב כמותה, ולא
אדבר עוד לאף אחד כמו שדיברתי אליה. ומאז עוד הספיקו להיות לנו
מיליון כלבים. וכל פעם שאחד מת האמנו שלא יהיה כמותו לעולם.
ועוד היה...
ופחדנו להיקשר לכלב אחר כי ידענו שגם הוא יום אחד ימות או יעלם
בדרך זו או אחרת.
ונקשרנו...
אבל הוא... הוא היה לה מיוחד. בהתחלה היא עוד ניסתה לשכנע את
עצמה שהוא כמו כולם. שאסור לה להיקשר אליו, לאהוב אותו. אבל
לאט לאט היא שחררה ונתנה לעצמה את מה שהיא כל כך רצתה. ואז הוא
הודיע לה שנגמר לו מהסוכריות ומכל הצבעוניות הזאת בחיים שלו.
אז היא כבר לא מנסה להוסיף לו צבע. וגם עכשיו כשהוא אומר לה
שהאפור של העשן של הסיגריות מסתיר לו את האושר שחשב שיהיה לו
והוא ממש זקוק לצבעוניות שלה, ושאולי גם תועיל בטובה לפזר לו
קצת מהעשן שכל כך מפריע לו, היא יודעת שמאוחר מידי.
והיא כבר לא שואלת למה. ולא מתעניינת באיך. כי עכשיו כשהוא
רוצה לחזור אליה שום דבר כבר לא מפתיע אותה. כי איך אפשר להיות
מופתעת כשאת רואה אותו פוסע אל מעבר לכביש, מגיע למקום הרגיל,
החנות שמוכרת את האושר בתוך עיתונים וממתקים צבעוניים. והוא,
בעניים כבויות במקצת נותן חטוף במוכר היותר מידי מוכר, ואומר
"וווינסטון אדום בבקשה. כן אחד. SOFT".
וכאילו שהוא לא ירד ויקנה עוד אחד ועוד אחת. ובכל פעם תהיה לו
סיבה לרדת, בשביל קופסא אחת. להסתכל למוכר בעניים ולדעת שפעם
הוא הציע לו את מה שכבר שייך לזיכרונות. וכל פעם שהוא יורד הוא
חושב שאולי הפעם...