"ישבתי ליד האיש ששלט בזמן בשעה האחרונה בחייו. לא, אולי אני
צריך לנסח את זה אחרת: ישבתי ליד האיש ששלט בזמן בנצח שקדם
למותו."
האיש ששלט בזמן, ארז רונן

"אתה יכול לטייל למקום שבו היית בן שמונה-עשרה. או לשוטט מעלה
ולראות איך תיראה כשתהיה בן שבעים."
פירמידות, טרי פראצ'ט

ביפ. ביפ. ביפ.
עצמתי את עיניי. האור הלבן מסנוור אותן כבר שבועות.
ביפ. ביפ. ביפ.
מוזר שדווקא אז חשבתי על הורי. הורי מתו לפני שנים, ולי, באותו
הזמן, כבר היו ילדים ונכדים.
ביפ. ביפ.
שקט.
בהתחלה הייתי מעט מבולבל. מה קרה? הצליל הקבוע, ששלושה שבועות
כבר כמעט מוציא אותי מדעתי - נדם. מה זה אומר? הצליל הזה אמור
להזכיר לי שאני בחיים. ואם אני כבר לא, לא אמור להיות הזמזום
הארוך ההוא? משהו שיודיע לי רשמית שהלב שלי, שבגללו אני נמצא
בבית החולים, הפסיק לעד.
פתחתי את עיניי, והסתכלתי קדימה. ראיתי איזה ערפל אפרפר מולי,
משהו שהמראה שלו כמו מציב מולך שלט "אין כניסה", ולמקרה שלא
שמת לב, יש גם דוקרנים על הרצפה. הבטתי לצדדים וכל מה שראיתי
זה מדשאות ירוקות שמתפרשות עד לאופק. הורדתי את הראש וראיתי
שאני עומד על שביל מרוצף שגם הוא נבלע, כמו האוויר והדשא, בתוך
אותו ערפל דחוס.
עומד?! איך אני עומד?! מאז שהגעתי לבית החולים כל הזמן שכבתי,
וגם לפני זה לא יכולתי לעמוד כל כך הרבה זמן, אז איך עומד?!
ופתאום הבנתי. קרסתי לרצפה והתחלתי לבכות.

לאחר כמה זמן, דקות, שעות, אולי ימים, נראה כאילו הזמן לא זז
במקום המשונה הזה, הצלחתי להתיישב וניסיתי למחות את הדמעות
בעזרת ידיי.
בפעם הראשונה הבטתי לאחור, וראיתי מחזה מרהיב. שדות דשא
אינסופיים, גינות מלאות פרחים צבעוניים, ואגמים מלאים מים
צלולים. המקום כולו היה מואר באור בהיר של בוקר, אך ללא מקור
נראה לעין, כמו אור שמש ביום מעונן. השביל עליו עמדתי המשיך
בקו ישר למרחק, ראיתי שמה שאני יושב עליו הוא בעצם מדרגה
בשביל.
החלטתי שמכיוון שאין לי משהו יותר טוב לעשות, אני אלך לבדוק את
המקום. כנראה קיוויתי למצוא עוד אנשים כדי להפחית את תחושת
הבדידות שסבבה אותי. קמתי על רגלי והתחלתי לצעוד בשביל.

מאותו רגע בו עליתי את המדרגה עליה ישבתי, התחילו מחשבות
מוזרות למלא את ראשי. מעבר למראות הגנים שעברתי בדרך והתקווה
למצוא מישהו לדבר איתו, חשבתי על רופאים ואחיות, אור וצפצופים,
ועל ילדי ונכדי דואגים מסביבי. לא הבנתי למה דווקא על זה אני
חושב, היו דברים נעימים יותר להיזכר בהם. ניסיתי להיזכר בדמותה
של אשתי האהובה, אך מה שזכרתי הם האבל, הגעגועים ורגעי הבדידות
שהיו לי לאחר מותה. התעוררתי ממחשבותיי כשרגלי פגעה במדרגה
נוספת. הרמתי את הרגל, וברגע שעברתי את סף המדרגה, תקף אותי
כאב חזק בחזה והתקשיתי לנשום. כעבור רגע ההתקף עבר כלא היה,
והבנתי איפה אני.
תמיד אומרים שבמוות החיים חולפים על פנינו, אני חלפתי על פני
חיי.

התחלתי לרוץ. רצתי כמו מטורף. רצתי כדי לעבור את עשר השנים
הבודדות בחיי. רצתי, כי לא רציתי לזכור את האבל, וגם כי לא
רציתי להעצים את הבדידות שעטפה אותי. רצתי כמו שלא רצתי במשך
עשרות שנים. רצתי, ובכל פעם שעליתי מדרגה נזכרתי בעוד ירידה
קשה בחיי.
פתאום ראיתי מדרגה יורדת. עצרתי כדי לא ליפול, ועברתי להליכה.
כשעברתי את המדרגה אושר הציף אותי בהולדת נכדי הקטן. הפסקתי
לרוץ וחוויתי מחדש את זיכרונות המשחקים עם נכדי הקטנים. איך
היו באים לביתי והיינו משחקים ביחד. המשכתי בשביל וירדתי עוד
מספר מדרגות, ראיתי את שאר נכדי נולדים ומביאים לי שמחת חיים.
לאחר מספר מדרגות יורדות, ראיתי את המדרגה שחיפשתי. אמנם הייתה
זו מדרגה עולה, אבל היא זו ששינתה את חיי. עצרתי לפני המדרגה
ושאלתי את עצמי האם אני מסוגל לעבור את זה שוב. חשבתי שאחרי
זה, שלא כמו בפעם הקודמת, אני אמצא במקום טוב יותר. ועל אף
הרגע הקשה, כדאי לעשות את הצעד הזה על מנת להמשיך במקום טוב
יותר.
שום הרמתי את רגלי, וכשעברתי את המדרגה, פגע בי האבל כמו אותה
משאית שחצתה את חייה של אשתי. לאחר רגע ההלם הפך השביל ליפה
יותר. המרצפות הבריקו, מצדי השביל היו פרחים צבעוניים ועצי הדר
רעננים, אך בקושי שמתי לב לזה. הייתי שקוע בתוך רגעי האושר עם
אשתי. עברתי על פני טיולים וחופשות שבהם היינו, נזכרתי בכל
ההנאות שחווינו ביחד, חלפתי על פני הולדת ילדי. הלכתי את עשרים
השנה האלו כמו אדם בטיול רגלי ביום שבת בהיר, אדם שאין לו לאן
למהר והחיים היפים עוד לפניו.
לאחר זמן רב הגעתי למדרגה שסימנה את החתונה שלנו, עברתי אותה.
התקדמתי צעד אחד ועצרתי. הסתובבתי, כי רציתי לחוות את האושר
הזה שוב, והפעם לפי הסדר. כמו שזה היה אז. עצמתי את עיניי על
מנת לא להסיח את דעתי מהזיכרונות. התחלתי לצעוד.
והייתי שם. לא רק בזיכרון, אלא ממש ראיתי את הדברים, שמעתי את
הקולות, והרגשתי את הרגשות שהיו, עברתי את החתונה ואת השבוע
שאחריו. בחיים לזמן יש משמעות, כל דקה שעוברת מורגשת. לאחר
השבוע המדהים שעברתי, פתחתי את עיניי וראיתי את השביל הארוך
שלפני, מלא מדרגות עולות ויורדות. נזכרתי בשבוע שעברתי וחייכתי
לעצמי. ואז עלה הרעיון בראשי. הסתובבתי שוב והתחלתי לרוץ
לכיוון שבו הכל התחיל.
עברתי שוב על פני החתונה, על הפגישה הראשונה שלי איתה, על
הצבא, התיכון, בית הספר והילדות, ואז הגעתי שוב לערפל, אותו
אחד שהיה גם בצד השני, או אולי אחר, חשבתי האם הערפל מקיף את
המקום או שהוא כמו שני קווים מקבילים, תוחמים שדות אינסופיים.
זה לא עניין אותי, זה גם לא משנה. לא רציתי לעבור את הערפל. שם
אני לא חי, שם חיי לא נמצאים. הסתובבתי, עצמתי עיניים, והתחלתי
לצעוד.
חיי הם גן העדן שלי.