מאובקים הם ימי הישיבה
בדרכים עקלקלות את מתגנבת אל התודעה
לוחצת על הכפתורים המהבהבים של בובה הקשורה לליבך בחוטים

מעורפלים הם לילות החשיבה
השחר לא מגיע, שכחתי מהי שלווה
לא אצליח למזער את השטף הבלתי נמנע - ריקנות ודממה

על השד הכחול רכבת, השד שהפחתי בו חיים - ציינת
לאחר שבועיים טרופים, מסרים קצרים מיואשים
"ומתי יערך שיחלוף הגיגים" שאלת...עד אלי להרים טיפסת

דרכת מילים כתובות בדף,
מחומשת בזיכרונות מבואות לעבר
בתפקיד המטביל שיודע מתי אני טובע ומתי צף

על השד הכחול רכבת, השד שהפחתי בו חיים - ציינת
לאחר שבועיים טרופים, איתותי ריקנות אובדניים
"מוכנה ללכת עד הסוף" קבעת...את שמך שינית לעולם
בכדי להמיס או להביס - כמטרה נעלה - חוגר מבוית שמעד מליבך,
בדרכו החדשה

מוטלת שרועה, חסרת הכרה, בתוך סערת נפשה
מטוטלת מדממת מיוסרת
מטוטלת מקוטבת מסתחררת במעקף השלווה.