מתבונן בערפילי ארץ צלמוות
בינות לצוקים שחורים ובוהקים
נקיק צר עובר בינהם
והתהום,קוראת לי באין-סופיותה.
מחפש את עתידי בכדורי בדולח מנותצים
שהערפל עזבם ונעלם לו
באוהל צועניה זקנה, פניה מכורמות מצרעת
ושברי הזכוכית קוראים לי
האדמה הקשה,כמו לועגת לי
בדרדרים וסרפדים שתשלח מולי
בזה לקטנותי,לאפסותי
והרגבים היבשים צוחקים לי
לא אנצחה,שכן לא בכוח אכבשנה
אחבק את סרפדיה,את קוציה,את השנאה
אחכה עד אשר תחבק היא אותי
ושם,אולי,אמצא מנוחה
"...והוחזר לחולות המדב,כשום זכרון לא מעיב על רוחו על שהתעלס
ואהב והתענג על גופה של אימו-הורתו"
ציפור המוות, הארלן האריסון |
