לאחר מכן הכל השתנה. אני לא זוכרת את היום הזה יותר טוב משאני
זוכרת את כל העלילה של התקופה שהייתי איתו. הכל עולה וצף כמו
מבלי להתכוון בכלל, אני רואה איזו שהיא תמונה איפה שהוא והכל
עולה וצף, כמו אותה פעם שהוא כפה את עצמו עליי ואני שכחתי.
שכחתי עד שיום אחד זה שוב חזר אליי, אחרי שראיתי משהו
בטלביזיה. וגם את אותו יום שכחתי לגמרי.
ופתאום הוא עלה בי וגאה, כאילו רק חיכה לאיזה הדק שילחץ, כמו
סופת הוריקן שמגיעה משום מקום והורסת כל מה שבקרבה. זה היה יום
שהוא החליט שהוא כבר לא יכול יותר, שכל המלחמות עם החיים
מתישות אותו, ומהלומות העולם כבדות מנשוא עד כדי כך שהוא הלך
ואשפז את עצמו בבית חולים הפסיכיאטרי היחידי בעיר. ואני? איזה
תפקיד לקחתי על עצמי בעלילה הזו? אני כמובן הייתי לצידו,
שותקת, הולכת אחריו לאן שהוא מוביל - אפילו אם זה בית
משוגעים.
הלכתי איתו שותקת, חושבת שאם הוא חושב שהוא צריך להגיע לשם, אז
כדאי שילך לשם. לכן הצטרפתי אליו, לכן לא התנגדתי, וגם העובדה
שידעתי שמשהו אצלו לא בסדר. ליוויתי אותו לשם ונשארתי איתו
במשך היום עד רדת החשיכה ולאחר מכן השארתי אותו לישון שם
לבדו.
רק אני ידעתי מה קורה אצלו ואיתו, רק אני הייתי קרובה כל-כך
לאש בכדי שהיא תשרוף גם אותי. רק אני הרגשתי על נפשי ובשרי את
שינויי מצב הרוח שלו. רק אני הרגשתי באמת מה מתרחש מתחת לפני
השטח, ככה זה כשמתקרבים יותר מדי אל האש.
הייתי באה כל יום, מביאה בגדים, או מה שהוא צריך, משקרת בשבילו
לכולם, מנסה שירגיש טוב - רק שירגיש טוב, רק שהוא ירגיש טוב.
אני הרי חזקה, הרי כלום לא יכול לפגוע בי. רק שהוא ירגיש טוב.
והוא כמובן מעולם לא העריך את המאמצים שלי, את החוזק ואת
הטיפול המסור שלי.
אני לא ממש זוכרת מה קרה שם. אני זוכרת תחושות מסוימות, אני
זוכרת סיטואציות שהיו בתוך סיטואציות, אני לא זוכרת פנים
ושמות, אולי רק חיוכים בתוך פרצופים, קולות. חסרות לי חתיכות
ואירועים בתוך העלילה, חסרים לי רגעים רבים. כמעט כל מה שקרה
לפני שש שנים נעלם - אבל בכל פעם אני מגלה שזה לא באמת נעלם,
זה צף ועולה בי, כל פעם פיסה אחרת. ולפעמים מה שמגיח מתוך
החשיכה גורם לי להבין שהיה שם עוד ועוד ושהזיכרונות נמצאים
איפה שהוא בתוך תת המודע שלי. זו אני שרציתי לשכוח. זו אני
שרציתי לברוח מהכל, וזו אני שלמדתי שמהעבר אי אפשר לברוח.
בסופו של דבר הוא רודף אחריך, אם תרצה בכך או לא.
ואת היום ההוא אני לא זוכרת כפי שאני לא זוכרת את הימים
האחרים, כפי שגרמתי לעצמי לשכוח, כפי שגרמתי לכל להיכנס עמוק
עמוק אל תוך נבכי התת מודע.
אני זוכרת במעומם את החדר ששהה בו, הוא היה ירוק, כמדומני. אני
זוכרת שהיה שם עוד בחור צעיר, אולי אפילו צעיר מדי - בגיל
תיכון או צבא. אני לא זוכרת את שמו או את פניו. אני רק זוכרת
את חיוכו המבויש כשדיבר איתי. אני גם לא זוכרת על מה דיבר
איתי, אבל אני זוכרת את אופן דיבורו המתקשה, כאילו המילים
והקול נתקעו לו איפה שהוא במעלה גרונו לפני שעזבו אותו ויצאו
אל האוויר עד שנשמעו כמו מילים. הוא דווקא דיבר הרבה, אני
זוכרת, אבל אינני זוכרת על מה בדיוק.
היו שם עוד אנשים שאת הסיפורים שלהם אני לא זוכרת, לא את שמם
ואפילו לא את קולם, אולי יותר טוב כך. אולי גרמתי לעצמי לשכוח
מפני שהידע הזה הכביד על נשמתי ונפשי יתר על המידה, ובכדי להקל
על עצמי, שכחתי.
אני לא זוכרת אם בכיתי או שסתם בהיתי וחשבתי שזה לא אני כאן.
לא אני רואה את כל הזוועות הללו. לא אני רואה את כל הסבל
האנושי, לא אני רואה עד כמה נפש האדם נפגעת ונשברת בקלות רבה
מדי, כפי שנשברת רגל או יד בגוף האדם. זו לא אני כאן, לא אני.
אני אפילו לא ממש זוכרת מה קרה איתו, מה בדיוק קרה לו שם. מה
שזכור לי זה ששם הכל השתנה, שם התחלנו שנינו להבין דברים -
כמובן שאני הבנתי יותר ממנו וכמובן שהוא לא ראה את זה כך. זכור
לי שהיה שם לפחות שלושה ימים. אני זוכרת שהרופא אמר לו שיש לו
הפרעות באישיות, ושזה ניתן לטיפול. אני זוכרת שהוא הלך ונשמט
מידיי בכל יום יותר ויותר. אני זוכרת שהוא לא רצה שאבוא כל-כך
הרבה. כמובן שהוא לא הבין או העריך את רשת התמיכה שפרשתי כדי
שלא יאלץ להישמט עוד ועוד.
אני לא זוכרת הרבה, אני לא זוכרת כמעט כלום, אני רק זוכרת שלא
הייתי אני, אבל אם לא הייתי אני אז מי הייתי בעצם?
אני זוכרת שאחרי זה הכל השתנה. הכל הלך והתדרדר אל תוך תהום
עמוקה שנפערה מתחת לרגלי שנינו. זה היה הרגע שבו הכל נגמר.