אחזתי בכפתור העליון ומוללתי אותו באצבעותיי בעצבנות, אז במהלך
החלטי השמור לנואשים, דחקתי אותו מבעד ללולאה. כאן כבר החלה
מתחוורת לי מטרתי הסופית. שאר הכפתורים דרשו מאבק עיקש הרבה
פחות. משב רוח תועה פרש את חולצתי כמצנח, לא סירבתי לו ונתתי
את הקורבן הראשון בדרך. מבטים החלו פונים לעברי, אך לא שעיתי
להם, אל להם שיפריעו בדרכי.

הצבתי את חרטום נעלי הימנית על עקב השמאלית וחלצתיה, גם לימנית
הענקתי כבוד דומה. כעת הפכו גרביי לוחצות כל כך שהושלכו לאחר
כבוד הצידה ופינו דרך לדשא הלח להתחיל בתהליך החיטוי. אגרפתי
את כפות רגליי סביב העלים הרכים והם עשו כמצוותי, אני שהייתי
כמותם אך לא מזמן.

כעת הגיע תור חצאית הכותנה שהסתירה טפח, אך כשלה בטפחיים, היא
גלשה מטה לאיטה בתנועות נחשיות. משחברה לשאר כסות המגן שלא
זכתה להגשים את ייעודה והייתה כעת רק בד, הותירה אותי עטויה רק
במקלט האחרון. מגיני הנשיות. גם אלו לא מגיעים לי!

בשלב זה כבר עשיתי את הפעולות בדיוק כירורגי. השיטתיות הייתה
כל שמנע ממני לקרוס כה קרוב לתום המשימה, שהרי ידוע כי המטרים
האחרונים בכל מירוץ הם הקשים ביותר. ידיי נשלחו אל מאחורי גבי
והוצלבו, שולפות את הקרס מהטבעת ובה בעת נועצות בי קרס בלתי
נראה. משכתי בכתפיות ובאחת נשטפו שדיי בשמש. עד היום, צניעות
היא שמנעה מהם לחזות ביופיו של הטבע, אך מה הטעם בצניעות, כאשר
אין לה כבר תמימות לשמור עליה?

זירזתי את פעולתי עוד, כי הרגשתי שבקרוב לא אוכל עוד. שמתי את
אגודליי מבעד לגומי ובכל הכוח שעוד נותר לי הצלחתי להעמיד את
עצמי עירומה לחסדיה של השמש.

רק השמש ידידה לי, אין בה רחם והיא אינה מבדילה, רק בעיניה
איני שונה עכשיו משהייתי. אין היא מבקשת ממני כלום בחזרה, רק
מביטה בי וממשיכה בשלה. עמדתי כך דומם ודמעותיי החלו פורצות,
כמו שאפו לשבר את קרניה של ידידתי. אך בדמעות לא היה די, עדיין
לא.

משחדלו הדמעות המשיכה השמש להאדים את עורי, הולכת ומתווה כוויה
מבורכת היכן שעמד עור צח לפניה. החל חיוך להתפשט וצחוק מתגלגל
עקב אחריו, על מה צחקתי עדיין איני יודעת, אך נראה כי סגולותיו
משחררות לא פחות מאלו של הנהי.

האדמומיות הוחלפה בצבע ארגמן בוהק, כזה המתחיל לדמות לגון
השקיעה. בשלב זה כל בר דעת היה מתגונן ונאנק מכאבי הנזק שכבר
נעשה, אך בכך אחטא למטרתי. הוספתי לעמוד, כעת הצחוק והבכי
שניהם כבר חלפו ורק השקט נשאר לי. הוא והשמש שידעה את משימתה,
ולא חברה כמותה תכזיבני.

ולעת ערב, כאשר אפילו השמש התעייפה וביקשה לנטות אל האופק
למנוחת הלילה, נשכבתי אחורה כואבת. ובכל תנועה היה כדי לבקע את
מעטה עורי החרוך, רק אז הייתי שוב מספיק נקייה.

שוב מספיק נקייה כדי לומר - נאנסתי.