ובחלום הייתי מעצב גרפי
ולא היה איש בעולם מלבדי
כך שכל המדפסות היו פנויות
וגם היה לי מספיק כסף
לדיו ונייר
כי לא היה איש מלבדי על כדור הארץ
מה שבהכרח גרם לשינויים כלכליים מסויימים.

הלכתי בשקט בין הקירות הלבנים
לא היה תור ולא נדחפו
לא היה לחץ ויכולתי להספיק להגשה
שלא היתה כי לא היה למי להגיש
כי לא היה איש בעולם מלבדי
כך שגם לא היו לקוחות לא מרוצים.

ואם לא היה מי שישפוט
העבודה לא העבירה שום מסר
למעט "אני"
וגם לא היה קהל יעד
כי לא היו אנשים (כמו שהזכרתי כבר)
אז כל סוקרי השוק יכלו להשאר במיטה באוטו יום

(כל מה שנשאר כאן הוא אני
ואולי רק עוד איזה חוצן מגלקסיה שכנה, מפטרל בחללית הקטנה שלו
מאחורי הרים בעירום)

ואף צלם לא היה צריך להכניס שום פילם ל- Cannon הענקית שלו
וכל הדוגמניות יכלו להשאיר את השעווה על רגליהן הדקות
ואני הערמתי את כל מחשבי המקינטוש לפירמידה ענקית המגיעה עד
לקומה ה-20 (בערך) של עזריאלי, או לחילופין, לחצי הגובה של
ירושלים.
ולא היה צריך להוציא את השטיח האדום מהניקוי היבש
כי לא היה מי שיקיא עליו ועל שאר פריטי הריפוד במסיבה הענקית
שלא עשו
על אף גג של אף גורד שחקים, להשקת חטיף חדש ועטוף
לא בפלסטיק, כי הטבע עיכל וחירבן אותו בשלמותו.

מהנדסי התוכנות לא היו צריכים להעביר לילות לבנים על פיתוחה של

עוד תוכנה גרפית מבלבלת שאמורה להקל במעט על החיים שאינם
בנמצא.
כל החיות יכלו להשאר בכלובים שלהן.
והמשטרה יכלה להשאיר את המחסומים במחסן.
כי לא היה צריך לדאוג שמישהו חלילה יאכיל את הצורפים.

בניתי פונטים מעצים ואבנים
לקריאה על אי בודד
ולא לעזרה

ולא היה מי שימציא מחדש את הסרגל, אז בהדרגה שכחתי מהו קו ישר
והגדרתי גריד מענפים וחוטי תיל

ולא היו רשימות של יוצרים מעריכים או מוערכים
או יצירות אהובות
או שנואות
(תדמיינו את זה לשנייה..)

...

זה נורא קשה לשאת את כל כובד עולם העיצוב על כתפיי
ולהסיט אותו מדי פעם באצבעותיי אלה
שאוהבות כל כך ללחוץ על כפתור ההדפסה
ולשלוח רטטים מיוזעים של פחד אל
תוך הפנים החם של לב המעצב שלי...

(רגע, על מה דיברתי קודם?, אה כן: "זה נורא קשה..")

...לשאת את כובד השמש לבדי
ולסחוב את הצל הענק הזה, שפעם היה מחולק בין כל המיליארדים
הכישרוניים כל כך
שאיכלסו את הפלנטה

הפכתי לאובייקט של עצמי
ולקהל היעד של עצמי
הכדור המושלם
הרושם את עצמו מכל דפנותיו
ואת כל צלליו התפורים
והנגררים (אלה שהזכרתי קודם)
כמו שקית רטובה ומלאה
בגושים לא נעימים.
וכך המשכתי לצייר על עצמי את עצמי שוב ושוב
ולדמיין את קהל המיליארדים המשולהב
שהיה אני
ולתפור לי חליפות מעצבים הדוקות
מאותיות לא מודפסות
שלא יודפסו לעולם
ולהתהדר
ולחכות לעצמי בחוסר סבלנות האופיינית לי
להשראה שלבטח תבוא