בין הים לשמיים,
בין הגלים למים,
אי שם ביניים,
אתה ואני, אני ואתה
וזה מספיק בינתיים.
מעלינו שמיים, כחולים ושבריריים,
מסביבנו חול זהוב,
לרגלנו גלים, וממולנו ים מדהים,

בין העבר לעתיד איי שם רחוק יושבים לנו שנינו עם חיוך מתוק.
יושבת איתך וחושבת על כל מה שעברתי
על המכשולים שהתגברתי,
על תעלולי הגורל
על חיי.
על איך שהכול התחיל עצוב, על איך שהכול חלף לבלי שוב.

על איך שהייתי  לבד לפני שפגשתי בך,
כיצד כמעט נשברתי, ונפלתי עמוק, עייפתי.
איך כמעט ויתרתי...
כמעט עזבתי...

ועכשיו אני יושבת כאן עטופה בזרועותייך
ונזכרת בחיים,
באותם רגעים, שהיו לי לפנייך,
כיצד רציתי לברוח, רציתי לצרוח.
לא להתמודד לקום, להעלם
מבלי לשוב, מבלי להתקיים.

כיצד הייתי כל כך קרובה להיכנס לים אשר ביקשתי לי לקבר עולם
שם נשאה נשמתי תפילה למות בשלווה,
לא יכלה להכיל בתוכה ולו עוד טיפה נוספת של סבל, של אכזבה.
סרבה להכיר ברוע הקיים בעולם,
ברוע שראתה בכולם

נזכרת איך הייתה יושבת בחדרה ובוכה,
איך הייתה יושבת תמיד לבדה.
אף אחד לא הבין אותה.
גם כאשר היו מסביבה אנשים הרגישה מבפנים,
בדידות עמוקה שעטפה את חייה בערפל
עיוורה את עיניה, כבלה את ידיה,
והקיפה את חייה בחומת עשן שאין אדם יכול לחדור אלייה,
שלא ניתן לראות דרכיה.

כל כך בודדה,
לבדה,
בעולם מנוכר וחולני, עצוב וריקני.
ילדה קטנה,
שלא הבינה דבר,
שדבר לה לא היה מוכר,
שהכול היה רע, לא ברור
לא הבינה מה מותר מה אסור
מלכתחילה בשבילה הכול  היה אבוד,
לא ניתנה לה הזדמנות
היא גדלה...
תוך שנייה נאלצה להיות כבר בוגרת,
היא התנהגה כבר אחרת,
בתחילה הייתה אובדת,
אח"כ חושבת,
ולאט לאט שגדלה והבינה החלה נעלמת.

ואף אחד לא הבחין בכך שהיא מתפוררת, נשברת לרסיסים,
לא משפחתה, לא חברים ולא בני אדם אחרים,
היא החלה ללכת ברחוב, בביתה,
כמו רוח רפאים,
כמו צל, כמו עץ ללא שורשים,
כמו ים בלי גלים, כמו ירח בלי כוכבים,
כמו החול בלי השקיעה, כמו ציפור בלי כנפיים,
כמו כינור בלי מיתרים כמו אדם שאבדה לו תחושת החיים.

רצתה לעוף אך לא יכלה כי את כנפיה לקחו שברו והרסו,
אך אותה נשמה לא הפסיקה לחלום, תמימותה לא אבדה ועדיין קיוותה,
שתגיע שעתה,
והיא תפרוש את כנפיה השבורות ותעוף מעלה לשמיים
ושם תפגוש מלאך שירפא את כל פצעיה בכנפיים
ותמימותה היא אשר חיזקה אותה בינתיים,

וכך קרה פגשתי אותך,

ואני יושבת איתך כעת על חוף הים,
גופי וגופך כאחד, אוחז בידי,
מביטה בענייך ומוסרת לך את המפתח אליה, המפתח לתוכי,
מביטה בגליים הסוערים, במים העמוקים,
מביטה בחול הזהוב, בכוכבים, מביטה בעינייך היפות,
בזרועותיך המחבקות, מקשיבה לפעימות לבך כל כך טהורות
וכולי דמעות,
מסתכלת סביבי וחושבת,
איך פתאום כל מכאוביי מתגמדים לתחושת האושר שאותי עוטפת
לתחושת המעוף השלווה שבליבי סוררת.
לאחר שריפאת את כנפיי,
השבת את נשמתי לתוכי,
כאשר הגעת לחיי ונכנסת אליי,

חושבת איך הייתי עוברת את הכול שוב מההתחלה
בשביל רגע כזה, בשביל האושר הטהור הזה,
איך שמחה אני כי לא נשברתי,
ובסופו של דבר המשכתי ואותך הכרתי,
ועל תמימותי, השקפותיי וחלומותיי שמרתי.

וכל הצער כעת הוא כלא היה,
כי נשמתי שבה אליי, כי אני איתך,
כי בזכותך קיבלתי הוכחה,
 שיש טוב בעולם, בבני האדם,
כי הקיום הזה הוא לא סתמי כי אין לוותר על "האני" שלי,
וכי יש רגעים מסוימים בחיים שמרפאים שנים של סבל וכאב,
רגעים שבהם את עפה למרחקים ללא מעצורים.

מחייכת לעצמי אתה מסכל אליי ולא מבין את קו מחשבתי,
מחייכת כי טוב לי בעולמי.
מבינה כי בשביל רגעים מעטים אלו אנו  מתקיימים, נלחמים
וממשיכים במרוצת החיים.
כנראה שהבנת את פשר חיוכי כיוון שישר אחר כך חיבקת אותי
וכך בעצם ניפצת את חומת הערפל ששנים חנקה אותי ...