בדמיוני יצרתי לי עולם,
יצרתי לי חיים, יצרתי לי אותך ועוד כמה אנשים
ואני לכם אלוהים.
ליבי יצר לכם דמות, צורה ,
יצר עולם כל כך יפה המלא בשלווה ובאהבה,
אך לי אין כרטיס כניסה אלא רק אפשרות הצצה .

יושבת לי מעליכם ומתכננת את חייכם.
מדמיינת שאתם חיים את פחדיי, מנצחים את כל מכשוליי,
בלי דיכאונות, בלי אכזבות,  כאבים, משברים, בלי  אלימות,
חיים מלאים שמחה אושר ואהבה, נטולי עצבות,
חיים כליל השלמות.

מתקרבת אליכם ילדיי, פירות דמיוני,
נוצרתם מאשלייתי שלי,
אתם כל עולמי.
חיה דרככם,
חבריי הם חבריכם, כל חווית קיומי מסתכמת בכם,
אינני חיה יותר, כי אם מדמיינת אתכם.

טבעתי בים מחשבותיי.
ים שיצרתי אני עצמי.
ים שמטביעני כעת,
מבלי אפשרות להיחלץ
ים שרחוק מכל יבשה,
ים שרחוק מאני עצמי, ים שרחוק ממך .
נותרתי אני לבדי,
ללא ישועה, ללא דרך חזרה.

רואה מרחוק את היבשה, את השמש, הכוכבים ואותך,
כל כך רחוקים, אך עם זאת כל כך קרובים
במרחק נגיעה.

אך אתה אינך מושיט לי את ידך ,
למרות שעמוק בפנים אני זוכרת אותך ,
אני אוהבת אותך ,
ואני רוצה להיות איתך .
מסתכל בבבואת עיניי , רואה את דמעותיי
ונותן לי לטבוע
אינני מבינה הרי זה אני ואתה .

התייאשת ממני וכך בעצם שלחתני
לאבדון .
רצועות עשן מאיימות לחנקני ואתה אינך ממהר להצילני
או שמא זה לא אתה אלא אני,
הלא אני זו שבחרתי להפסיק לשחות .
אני זאת שהפסקתי לחיות.

וכעת הגעתי למין מקום רחוק כזה ,
אשר נימצא איי שם
רחוק מכולם ,
לבדי ,
ממש בקצה
ולא נישאר בי כלום מלבד הדמיון הזה.