מחר השמיים יתבהרו צבעי התכלת והלבן יחזרו,
הסערה שהתחוללה והשחיתה את העצים והצמחייה תיפסק
ובמקומה יתחיל גשם לטפטף.
טיפותיו יזלגו כמו דמעות אושר,
הזולגות מעינם של מלאכים,
דמעות שירפאו את כל ההריסות והפצעים.

כבר מחר לא יהיה לי קר,
ואז אולי...
לא אצטרך להתחבא מתחת לשמיכתי,
לא אצטרך להתפתל במיטתי.
מחר כבר אמא תבין אותי,ואולי אני את עצמי,
אולי...

מחר יהיו שמיים בהירים,
ללא עננים,ללא רוחות קרות, ללא סערות.
רק השמש תזרח וסביבה יעופו ציפורים,
שאת השמיים יכסו
וילחשו לי "איזה בוקר מדהים ".
יצייצו ויצרו מנגינה מופלאה
מנגינה שהלחין ליבי, שיצרנו את, אתה ואני.
והעולם פתאום יהיה כל כך אמיתי.
והאוויר יהיה צח ונקי
וכולם ירקדו לצלילי אותה מנגינה אגדית ושלווה.

מחר הדלת תהיה פתוחה לרווחה
וכולם יוכלו להיכנס ולראות דרכה,
ולי תינתן האפשרות לצאת,
ואותה יציאה,
לא תהווה מקום בריחה, כי אם גדילה וצמיחה.

ומהעץ מחר ינשרו עלים מדהימים,
אשר ימלאו את כל הדרכים,
יצרו מין מסלול לחיים
ויצמחו במקומם על העץ עלים חדשים.

כשהבוקר יפציע אוכל לצעוק כמה טוב לי להיות "אני".
אצליח לאהוב אותך כי מחר כבר אוהב את עצמי.

לאן שלא אלך אראה פרחים,
אשמע ציוץ ציפורים.
מעליי תזרח השמש
בלילה יאירו לי הכוכבים.
הרוח את גופי תחמם
ליבי יהיה הומה ולא שומם.

ואולי אחרי שהכל יתבהר,
יהיה בליבי מקום למישהו אחר,
ומחר אלמד כבר לאהוב את עצמי,
אוכל לאהוב את ה "אני " שלי
מחר אצליח לאהוב אדם אחר
ואולי אז תישאר,
לא בגלל הפחד להיות לבד,
או הרצון העז לשתף אדם אחר בנטל החיים,
אלא בגלל האש שתבער לי ולך עמוק בפנים,


ואז אצא לי לגינה אסתכל מסביבי
הירח השלם ינחה אותי,
אסתובב ואתה תהיה ליידי,
אחרי שכבר השלמתי עם עצמי,
אסתכל בעינייך אנשק את שפתייך
ואצעק לעולם כמה טוב לי עכשיו ומושלם.

ואני כעת אמשיך לחכות למחר שלי,
מחר שבסוף יהווה את ההתחלה
והבסיס בשבילי.

מחר שיהיה בסופו של דבר אתמול,
מחר שאחריו אדע הכל.
המחר הזה יגיע עם הבוקר שיפציע,
ולכן לא אלך לי לישון שמא אפספס אותו או אחלום.
אחכה לו כאן...
לבדי
אתכסה בשמיכתי, אתפתל במיטתי,
עד אשר יגיע המחר שלי...