עצרתי את המכונית. השוטר ניגש לחלון. "רשיונות," הוא אמר בלי
הרבה עניין.
אחזתי את הרשיון ביד השעונה על החלון הפתוח מבלי להתיק את מבטי
מהשלט מעבר לצומת המפרסם מבצע "שניים במחיר אחד". השוטר הביט
ברשיון, הביט בי, שוב ברשיון, ושוב בי, הפעם במבט שונה, כמעט
מסוקרן.
לא הייתי צריכה צריכה להסתכל כדי לראות שזה מה שעשה. יש צורה
מאוד מסויימת לתגובה של אנשים אליך אחרי שראו את הפרצוף שלך
בטלוויזיה, ועל אחת כמה וכמה אם הופעת בתור נאשם במשפט. לא כל
שכן אם מדובר במשפט רצח.

הם מסתכלים פעם, פעמיים ושלוש, מצמצמים את העיניים, וכשהם
בטוחים שלא טעו בזיהוי, הם פונים לאדם הקרוב אליהם, רוכנים
אליו, לוחשים לו תוך שהם מלכסנים מבט רב משמעות. יש כאלה
שמגדילים לעשות ואף מצביעים מתחת לאפם, כאילו הם מנגבים את
שפתם העליונה כדי שאף אחד לא יראה שהצביעו.

בהתחלה תהיתי מה הם אומרים. אולי "זה לא זאת שרצחה את המשפחה
שלה?" "כן, את האבא והאח," או "בוא נעוף מפה," או חובבי האקשן
"מעניין איך אנחנו יכולים לעצבן אותה ככה."
אחר כך התחלתי לחשוב איך אני אגיב אם אי פעם אדם זר יפנה אלי
בתור מי שעשו ממני בטלוויזיה. מה אני אמורה להגיד להם? אני
אמורה להתעלם? או להעמיד פנים שאני מישהו אחר? להתחמק מהנושא?
ומה אם אני אגיד את האמת? זה לא יישמע כאילו אני מתרצת איזשהו
התקף פסיכוטי? מה תהיה התגובה שלהם למשמע המשפט "זו הייתה הגנה
עצמית," או "אם לא הייתי עושה את זה, הם היו הורגים אותי וסביר
להניח שגם את בעלי והילדים ובערך כל אחד אחר שהיה עלול
להפריע."
מה הם היו אומרים אילו ידעו שבעלי לא יכל לעמוד בלחצים של
המשפט ושל ההטרדות מצד התקשורת, אז הוא לקח את הילדים ועזב את
הארץ, ואף שופט לא ראה לנכון לנסות לעצור אותו, עד שלבסוף,
הבוקר, החליטו לבטל את זכויות ההורה שלי. סכום מצטבר של 27
חודשי הריון, השקעה בתדירות של 24/7 ושנים על גבי שנים שנוספו
לפנים שלי בכל פעם שאחד מהם בכה, נעלב, נפצע, חלה.

כל אלה לא שינו לאף אחד. כל אלה לא ישנו לעורך העיתון שיחליט
לקצץ בפרטים על החיים שלי לפני אותו יום לטובת שטח פרסום נוסף
בעיתון של מחר, וגם לא ל"אנשים הרגילים" שיקראו את הכתבה מחר
בבוקר מעל לכוס הקפה שלהם.

וכל אותם אנשים, רגשותיהם, דעותיהם וההתלחשויות ביניהם לבין
שכניהם לשולחן לא ישנו לי כהוא זה מחר בבוקר כשיקראו בעיתון את
המכתב שאני כותבת עכשיו.

דברים כאלה לא משנים לאדם מת.