זוג יוצא מהצגה. רואים עליהם את ההתחלה, מחזיקים ידיים, מדברים
על ההצגה בהתלהבות: משלבים בין מחשבות משכילות, אינטליגנטיות
כאלה, שנאמרות בכוונה ברורה להרשים, לבין חלקי משפטים מעורפלים
שחושפים חלקיקי אישיות שנבחרו בקפידה לאוויר העולם.
שניהם מתרגשים, זה ברור. הרבה זוגות מסביבם - התרבות גם. כמו
כורסא חמימה לשבת עליה, מזמינה אותם אליה. בכל פעם שהיא מופיעה
שניהם כמו נושמים לרווחה ושמחים עליה. היא מחברת ביניהם.
מזמינה אותם למגוון נושאי שיחה אהובים על שניהם.

הוא מציע ללכת ברגל, היא מקבלת את ההצעה בשמחה. מרגישה שקיבלה
הזדמנות להדרן.
הולכים. קצת נוגעים וקצת לא. ברחוב צדדי היא מפתיעה אותו
בנשיקה. השפתיים שלו יבשות, מלוחות קצת. אולי זו הזיעה, אבל
היא מקווה שזה המתח. מעליהם מרחבי שמיים של לילה קיצי, תחתיהם
מדרכות העיר: משתלבות זו בזו, מסתוריות, מזמינות. מאחוריהם
הים. ובצד - הוא.
היא חיכתה לו המון. תמיד הרגישה שהיא סתם מעבירה את הזמן עם
הקודמים. גם כשהתאמצה ממש להרגיש מאוהבת - היא ידעה שלא. אז
היא חיכתה. לא בפאסיביות חלילה, להיפך - בהשתדלות, בחיפושים,
אבל חיכתה.

דשא. 'אולי ננוח?' היא מציעה. מתיישבים מאחורי גבעה לצד כביש
גדול. פינה שקטה בצד הבלאגן. העצירה הזאת נותנת לגיטימציה שווה
לשתיקה כמו גם לדיבור. שוכבים על הגב, עדיין במרחק בטוח אחד
מהשנייה. שיחה מרחפת. התשוקה והתרבות מתערבבות ביניהם. שיחה
תרבותית כדי להשהות את התשוקה או אולי כדי להרתיח אותה?

הוא שולח את היד שלו ללטף את היד שלה שתומכת בגופה לאחור. מלטף
בנקודת החיבור בין הזרוע ליד. היא מופתעת באיזו מהירות הדופק
שלה התחיל לגעוש. ריח דק של סיגריות מרחוק. העיניים שלה
בעיניים שלו. התשוקה ביניהם מזמינה, מחברת. היא מלטפת את פניו,
את כתפו, את ידיו, נזכרת איך היו אחת בשני, אחד בשניה, לפני
יומיים במיטה שלה.
מרגישה שהיא תיכף תתנפץ עליו, מזהה את הטלטולים המהדהדים
המוכרים האלו בשיפולי הבטן. יודעת שתיכף תרגיש כמו פעם כשהייתה
חוזרת מהים ואחר כך כשנשכבה תשושה במיטה עוד הרגישה את הדהוד
מאבק הגלים בגופה. רק הוא, היא ומרחבי הדשא. היא מתיישבת עליו,
מרגישה את החשק שלו לא פחות משלה. נוגעת, מרגישה שהוא באמת
איתה.
הידיים זזות, מלטפות, נוגעות, מחפשות. מנשקת אותו על שפתיים
והן כבר רכות. היד שלו מוצאת את שלה. מניחה את היד שלה בין
הרגליים שלו. מרמזת על הכיוון...

קופאת במקום. טעם דם בפה. ריח סיגריות בהבל הפה שלו. ממש קרוב
אליה. צוחק ונושף, צוחק ונושף. היד הגדולה שלו סוגרת על זו
שלה, מאלצת אותה לגעת בו, דוחף את היד שלה למעלה ולמטה. היד
קפוצה כמעט לאגרוף, כמה שאפשר, אבל זה כנראה לא ממש משנה לו.
ההוא מחזיק את היד חזק נורא. כואב. בחדר סגור. נעל אותנו?
הצחוק שלו באוזניים שלה. גדול ממנה. הידיים גדולות, הפה גדול,
עוטף חצי מהפנים שלה בנשיקה, ליקוק, נשיכה. "שימי את היד שלך
פה... זה רק ליטוף, כמו קודם, מה נבהלת? מה רע בקצת ליטוף?"
רוצה לברוח. נזכרת שזה בכלל היה רעיון שלה לבוא איתו לחדר הזה.
היא קלטה את המבטים שלו כבר מזמן. תמיד במרכז החבורה שלהם,
ממגנט אליו את העיניים של כולם בחיקויים ובבדיחות גסות כאלו.
מתי השתנו לו העיניים ככה?! המיטה ליד הדלת והדלת נעולה. היא
קמה וההוא מושך אותה למטה. תופס בכוח בכתפיים ומושיב. 'ככה?
בורחת? תביאי נשיקה!' חושך בעיניים, דם בפה, טירוף בידיים. 'רק
לברוח מהחדר הזה!!! איך הגעתי לכאן? למה אני תמיד טיפשה?!'
מחוץ לחלון של החדר שלו יש מנורת רחוב אחת. מאירה כמו מנורת
חדר חקירות בסרטים. להתרכז באור. להסתכל בו עד שישרפו לי
העיניים. מה אמרו על האור בקצה המנהרה?

כל פנס של מכונית חודר דרכה כמו רנטגן. כל רעש נוגע בקצוות
עצבים חשופים. סירנה של אמבולנס דורסת אותה. רק לברוח.
הוא מסתכל בה המום. 'מה עשיתי לא טוב?' היא באמת לא יודעת. רק
שומעת את הקול של ההוא, מפעם: "באמת נראה לך שמישהו יאמין
שנגעתי בך? תסתכלי עלי ותסתכלי עלייך..."  וצוחק.
והוא רק יושב שם ולא אומר מילה. היא ממלמלת התנצלות, 'אני לא
יודעת מה נכנס בי', אבל בעצם יודעת מצוין. קמה, מיישרת את
החצאית, לובשת חיוך 'שנמשיך?' אם כי לשניהם התשובה כבר די
ברורה. שיר שקראה פעם מהדהד לה בראש, על חווה שנשארה בלי העלים
שלה, הרבה אחרי התפוח...
שקט ביניהם. הוא מנסה לגייס את התרבות לעזרתם. 'הייתה יופי של
הצגה, לא?' הוא מנסה, בקול של נער מתבגר פתאום. היא רוצה
לצרוח. טובעת במערבולת שבתוך הראש שלה. 'כן, ממש יופי'. היא
שומעת את הקול שלה מרחוק. היא מחזיקה לו את היד, מבקשת מהגלים
שלה לחזור. איך ומתי הם התנפצו לה לגרגרים של חול?