ורק אם אימצא שוכבת על הכביש הבין עירוני
דרוסה, מדממת וחסרת רגליים,
או
שוכבת עם עיניים חלולות יותר מתמיד,
רקמות תאי מוח ודם מפוזרים בכל מקום ואקדח תקוע בראש,
יבינו שסבלתי.
יבינו שכל מה שפרקתי, כל מה שאמרתי, כל מה שעשיתי, לא היו
זעקות לתשומת לב.
תשומת לב זה משהו שאסור שיהיה צריך.
חיפוש תשומת לב זו פרובוקציה.
כשהם יראו את זה, הם יבינו שלא.
ששווה לבזבז כמה דקות, שעות, אפילו ימים אם בא לכם להיות
נחמדים, בשביל שבנאדם ירגיש טוב,
בשביל שלא ישמעו עליו בחדשות ויגידו "עוד אסון, לאן המדינה
הגיעה",
בשביל שלא יבוזבזו עוד כמה שקלים ועוד הרבה אדמה יקרה ודמעות
וכאב שקריים.

וכשיראו אותי כבר לא
ייזכרו שהם באיחור של יום, שבועיים, שנה.
והם יתחילו להזות דברים שאני לא.
"היא אוהבת, מתחשבת, יפה, כשרונית, כנה, היא הפיצה קסם וזוהר
בכל מקום. בכלל, בנאדם שאי אפשר לתאר..."
איזה אירוניה, כשהייתי בחיים הייתי ההפך הגמור.
בנאדם מת לא יכול לאהוב.
בנאדם מת איבד את כל היופי שלו, אם אי פעם היה לו.
לבנאדם מת אין כשרונות.
בנאדם מת לא יכול להיות כנה כי אין לו רגשות ואין לו דעות.
בנאדם מת לא יכול להפיץ קסם וזוהר. לא יכול להפיץ, נקודה.
וברור שאפשר לתאר בנאדם מת. מת. זהו, זה התיאור שלו. מת. חסר
חיים. רפוי. חלש. חסר כל.
בנאדם שצריך למות כדי שיאהבו אותו.
וגם כשהוא מת, הוא לא יכול להרגיש את האהבה הזאת, כי הוא,
נו... מת.
כי הוא לא היה ראוי לאהבה הזאת כשהוא היה בחיים.
זה רק המוות שמאיר אותי באור אחר. באור מסתורי. אור טוב. אור
של געגועים לילדה שהולכת למקום אחר ולא תחזור.
אשליה שכזאת.
תבינו, מטומטמים, זאת רק עוד מכונה שהתקלקלה. התקלקלה עד כדי
השמדה עצמית.