אבא,
יכולת להיות אחד החברים הכי טובים שלי, ולהכיר אותי יותר טוב
מכל אדם אחר בעולם הזה.

אני עדיין במסע חיפושים אחריך. מי היית? מה היית? מפשפשת בכל
החפצים שהיו שלך בבית.
אגב, את המחסן שלך הרסו והאקווריום ריק בלי מים. בלי
חיים.

החדר שלך השתנה לגמרי, אפילו ארון הבגדים הוחלף. כל מה שנשאר
ממך אלו הציורים שציירת, ספרים שקראת וכמה תמונות עם הפרצוף
העצוב-אבוד הזה שלך.

אמא התאוששה די מהר. בלית ברירה התחילה לעבוד במשרד עם סבא,
שנראה לי שהרגיש הקלה מסויימת שהרמת ידיים. יש לה חבר עכשיו.
יתכן שהיא מסופקת, למרות שהם רבים כל הזמן כמו שני ילדים. היא
כמעט ולא מדברת עליך יותר. בעצם, היא אף פעם לא מעלה את הנושא.
רק כשחפרתי ושיחקתי חוקרת שב"כ היא פלטה כל מיני דברים שקראה
להם "השגעונות שלך".

אבי לא התאושש עד היום. אני זוכרת את הבכי הנוראי שלו כשאמא
סיפרה לנו ש"הייתה תאונה ולכן-". מן הסתם, ילד בן שמונה מודע
יותר למצב מילדה בת חמש. הוא מסיים עכשיו שנה ראשונה
אלקטרוניקה בטכניון. כל המשפחה עדיין לא מבינה מאיפה הוא ירש
את היכולת ללמוד עשרים וארבע שעות ביממה (אני לא מגזימה). הוא
לא ממש מתקשר איתי ועם אמא, בקושי אומר שלום או לאן הוא הולך,
אבל הפסיכולוגית שלי אמרה שזה בגללי. אז אני נוטה להאמין לה,
אפילו שזה בגללו.

סבתא גם לא התאוששה. רק לפני כשנה גיליתי בכלל שהייתם
קרובים, שדיברתם על הכל אפילו יותר ממה שאמא דיברה איתה. זה
מוזר אבל לפי מה שאני רואה עכשיו אני יכולה להבין שהיחסים אמא
ובת שלהן מעולם לא היו נהדרים. סבתא נכנסה לדיכאון שנמשך כשלוש
שנים ומעולם היא לא הייתה רזה כל כך, אבל זה עבר לה. לאחרונה
הבנו שהיא חולה. מאניה דיפרסיה טוען הפסיכיאטר וכרגע היא
במאניה. משוגעת, בקיצור. אפילו היום שהזכרתי את שמך קפץ לה הלב
ובכלל לא התכוונתי אליך, אלא לידיד טוב שלי ש"במקרה" קוראים לו
איציק.
שוב המשפט החוזר שלה "אם הוא היה מספר לי על הכוונות שלו
הייתי מונעת את זה והיום הוא היה חי". ולי זה ברור שהיא חיה
בבועה משל עצמה (נראה לי בצבע ירוק זית כי הסגול שייך לי).

ההורים שלך לדעתי לא השתנו. אותה זיקנה ומרירות שאופפת אותם
ולא מרפה. אמא שלך יותר חולה מאבא (לא רק חולת נפש). ניסיתי
פעם לדבר איתם עליך. אמא שלך ישר התחילה לבכות וללטף לי את
הידיים ובפיה המשפט המוכר "יש לך את הידיים של אבא שלך". אבא
שלך פשוט הגביר את הטלוויזיה ועשה עצמו לא שומע, לא יודע, לא
רואה. אחר כך אמא מלמלה משפטים לא קשורים. הלכתי יותר
עצובה-אבודה ממה שהייתי.

אח שלך נשאר אותו הדבר. איש מתנשא וגועלי. אני מבינה למה לא
סבלת אותו. ורק שתדע שגם את הילדים שלו אני לא סובלת. יצאו
בדיוק כמוהו, מתנשאים. חושבים לעצמם שנולדו לאיזה נצר של משפחת
מלוכה.

אני רוצה רק לחבק אותך ושתגיד לי שהכל יהיה בסדר. שאתה שומר
עליי, כי כשכתבת במכתב: "אני אשמור עליכם מלמעלה אם אוכל",
זה לא ממש עודד אותי. עצוב לי שלעולם לא תראה אותי גדלה. לא
תראה אותי ממצה את החיים. לעולם לא תהייה גאה בי, לעולם לא
תכיר אותי, לא תדע מי אני. לעולם לא תאהב אותי, לא תנשק לי.
לעולם לא אראה את זיו פניך.

אבל אני יודעת שאני אנוכית. זה הטבע שלי. אני פשוט רוצה אותך
לצידי. לעצמי. זו הייתה הבחירה שלך למות ולא של אף אחד אחר. אז
אני חייבת לתמוך בך בכל החלטה ובכל בחירה שבחרת. גם אין לי ממש
ברירה עכשיו, כי אתה כבר מת 16 שנה וזה מוזר שאצלי בזיכרון אתה
יותר זמן מת מאשר חי.

בתך שלא מכירה אותך ושלא תכיר לעולם
נ.ב. הייתי נותנת הכל רק כדי לשמוע את קולך, כי נדמה לי שלא
שמעתי אותו מעולם. או לפחות, הזיכרון דהה.