[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מעיין רייג'
/
זוהרות

את זוכרת שהיינו זוהרות?
את זוכרת שכשלא היה לנו אף אחד וכשהיה לנו רע ועצוב, תמיד
היינו ביחד, מחבקות ומעודדות אחת את השניה?
את זוכרת שתמיד המצאת לי זהויות אחרות כדי להרגיש שיש בי משהו
מיוחד?
את זוכרת שבסוף החלטת שעדיף כבר שאני אהיה אני, בלי מסכות, וזה
יהיה הכי קרוב?
את זוכרת שהיה לנו כיף ביחד?
כששמענו מוזיקה, כשציירנו, כשכתבנו, כשניגנו בגיטרה, כשהיינו
עם אנשים אחרים וניסינו, והצלחנו, להרגיש את הקירבה שבתוך
ההמון, וכשסתם ישבנו בחוץ והסתכלנו על מעט הטבע שנשאר וחשבנו
מחשבות?
את זוכרת שתמיד ראינו את הגוף, הנפש, המשהו הזה שקוראים לו
מעיין, לא כשלם אלא כשני חלקים, שני חצאים, אני ואת?
את זוכרת שאהבנו אחת את השנייה?
את זוכרת?

אני לא בטוחה.
לא עבר הרבה זמן מאז, אבל יש לך זיכרון קצר.
עכשיו את חסרת מנוחה. חסרת מנוחה מכדי לשים לב שמישהו שם קורא
לך ומנסה להציל אותך. אולי את פשוט לא מקשיבה לו כי גם ככה את
במלחמה, מלחמה שנמצאת בתוכך ואת לא יודעת באיזה צד את בכלל.
ביום את פורקת ופורקת ומוציאה, מנסה להעסיק את עצמך עד כמה
שאפשר, אבל עדיין מרגישה את אותו פחד מוכר, ואת בורחת ובורחת
ובורחת אבל תמיד מגיעה לאותו חדר קטן וחשוך ודלת נעולה עם סורג
ובריח. כולאת את עצמך וזורקת את המפתח רחוק, רק שלא תהרסי שום
דבר.
ובלילה את לא מצליחה להירדם. הפחד קורע אותך ואת נצמדת לקיר,
רוצה להפוך ליותר ויותר קטנה, לתפוס פחות ופחות מקום, להיספג
בתוך הקיר, בתוך האוויר, והתודעה שלך תיעלם והכל ייפסק.
ואת מחכה שהסערה תעבור, אבל זה כאילו השתילו בתוכך חרק רעיל
שהגוף מנסה להוציא אבל החרק רוצה להיכנס ולהרוס עוד חלקים ואת
- את רוצה שמשהו יקרה כבר. שמשהו ישתנה כבר.
ולפעמים את מסתכלת למטה, פנימה, לחזה, ומרגישה ויודעת: אני
לבד.

כן, את לבד. הם כולם מסביבך, אבל לא בתוכך, לא איתך. בפנים את
לבד. איתי, אבל בטח שכחת.
ואולי את בסדר וזה כלום, ואולי זה לא מה שאת חושבת שזה. ואני
קוראת לך. אבל כנראה שאת רוצה שזה יעבור כבר ויהייה לך שקט של
כמה חודשים, עד הסיבוב הבא. ונמאס לך כבר מהמשחק הזה, והוא
מפחיד אותך, אבל את לא יודעת מה לעשות כדי להיפטר ממנו. וגם
אחרי השקט הוא בא ומזכיר לך מי השולט פה.
ואולי את אפילו קצת שמחה כשהוא בא, כי את רוצה להרגיש. את
אוהבת להרגיש. וכנראה שהוא היחיד שיכול לגרום לך להרגיש.
אני הכי מבינה אותך בעולם, אבל כל כך לא מבינה, למה את עושה את
זה לעצמך.
ואני מחכה לך שתחזרי, כי גם אם כולם יעריצו אותי ויאהבו אותי
עד עמקי נשמתם, עדיין יש לי רק אותך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מהעצבים השארתי
את שלי באמצע
הבמה חדשה
ונסעתי.



החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/10/05 23:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מעיין רייג'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה