שמים צהובים ניבטו עלי. חול עף ברוח המדברית.
מזג האוויר היה קשה, יבש, חודר אל העצמות ועובר את שכבת הבגדים
האטומה. התחממתי.
בבניין הגבוה גר איש לבדו. העיר הייתה ריקה. כולם, כך נדמה היו
ספונים בבתיהם. נרעדתי למבטו של האיש, גם נרתעתי. בניין דירות
יוקרתי בעיר המתמלאת אבק חולות אשר הביאה איתה הרוח והורידו
השמיים החיוורים. צעד אחד אחורה והמהום קל מפי. זה כל מה
שהצלחתי לעשות. פי נפער. התחושות באזור בית החזה התחדדו. כאב
פיזי מובהק, ברור וידוע. לחץ, התרגשות ופחד. לא הכרתיו קודם.
בדרך לקומה התשיעית בתוך המעלית המפוארת הקאתי את נשמתי,
התבלבלתי, איש לא ידע על כך. איש לא מכיר את סיפורי גם כעת.
סיפור מר, טעמו כטעמה של סוכרייה מקולקלת שתאריך תפוגתה פקע
כבר לפני שנים. הסתובבתי אחור, איש לא נכח שם. הם באים
והולכים, קונים ואורזים, חוזרים לקופסאות הטיח הקרות, אל
הקירות הלבנים.
הגיעה המעלית, נכנסתי בדממה, ניגבתי את פי בשרוול. הדלת נפתחה.
נכנסתי אל מקדש החיים בו האגם עכור והדגים מתים. התיישבתי על
הספסל בכניסה לאחת הדירות. עברו חמש שעות, הגיע שליח פרחים
ואחריו שליח פיצה. שילמתי להם, ערכתי ניקיון בקומה, שטפתי את
הרצפות שגם כך היו מבריקות. מצאתי עיסוקים רבים בעולם זה
ונותרתי בי. עירומה, פצועה ומכוסה היטב בצבעי האופנה האחרונים.
אכלתי. נרדמתי. צעקתי. חזרתי.
חול דובק בשערי וקשקשים יוצאים מקרקפתי.
קולות בוקעים מאחת הדירות כשבאחרת הם דועכים. צורחת אני. נשענת
על קיר שחור, חזי מופנה קדימה, שדיי מוכנים ליירט כל מטרה
שתהיה נאותה בדרכם.
ארזנו את חפצינו בחוסר קפידה. כל תושבי הקומה והאיש הבודד
הגיעו. מהקומה התשיעית העיר נראית יפה וגדולה, אורותיה ריצדו.
נשענתי לאחור. צרחתי את יומו הראשון של החופש הגדול. נזכרתי
בערבי הקיץ ובנוף המדבר האהוב. נדמתי.
ירדתי במהירות דרך מדרגות החרום.