השירה חזקה מן הרגע
המפציר בה לחדול.
כנהר תזרום אל הים השוצף
בכסות הקצף הניגר מתוך תשוקת
לידת הרגש, לידת המחשבה.
כנסיכה תהלך בחוצות בלוית נערותיה -
המלים כמגילות תצפונה סודות ורזים,
תשאנה על כנפי נשרים
מרותה הרמה, עד מפתן נתינים אביונים
הצמאים לה כמים, הרעבים לה כדם,
הכמהים לנקישות עקביה
המפלחות לב אדם .
במצוקים נשכחים תעפיל אלי גובה,
בגאיות תשכון בינות סלעים חשוכים,
בעמקים תירש מרחבים לשדותיה,
בערבות תיולד בין שקיעות לבקרים
ותהא נחלת זוג צעירים לעת ערב
כשהירח משיל אורו הכסוף
ומפזר בנשיקות קרני אור על המים.
והרוח מפכה בסלעים ובסוף
ורעמים ירעמו כתופים אלי קרב
והברקים ישתקפו במגלב זוהרם,
בשחר אישוניו
של הנער אשר את צו הנסיכה
שוזר כקוצים של תשוקה
ככתר לראש נערה.