דגנית איחרה הבוקר לעבודה. כשהיא נכנסה לנמל התעופה, היא ניסתה
להתגנב בזריזות לעמדה שלה, שמנהל המשמרת לא ישים לב.
"דינדין!!!" היא שמעה את רוברטה הזקנה צועקת לה מהדלפק שלידה.
"שכחת את הניים-תג", היא המשיכה לצעוק לעברה ומשכה את תשומת
ליבו של אודי, המנהל . אודי החל מתקדם לעברה בעוד היא מסתכלת
על רוברטה במבט של 'רואה מה עשית?'
"דגנית אליהו", הוא התחיל עם הנאום שחוזר על עצמו כמעט כל
בוקר, "אני נורא מצטער, אבל אני לא יכול לחזור על אותם הדברים
בכל פעם שאת מגיעה לעבודה", הוא העלה את טון דיבורו. "האיחורים
שלך חייבים להפסק. תביני, שכל דקה שאת לא נמצאת ומשאירה את
העמדה שלך סגורה יוצרת לחץ מטורף ותורים ארוכים אצל שאר עובדות
הקבלה, מה שלא עונה על שביעות רצונם של הקליינטים! "גוגו
איירפלאנס" זו החברה המצליחה ביותר בעולם בתחום הזה, ואני לא
רוצה שדברים פשוטים כמו הזמנות כרטיסים בדלפק יהרסו את השם של
הסניף בארץ. וכשהאנשים מתלוננים, במיוחד עם המזג הישראלי, אני
חוטף על הראש! אם האיחורים שלך לא ייפסקו, את תאלצי לחפש לעצמך
מקום עבודה אחר". דגנית הנהנה בראשה, היא כבר עייפה מלהמציא
תירוצים ומלהתווכח, ידעה מראש שזה לא יעזור.

הטלפון צלצל בהפסקת הצהריים.
"דינדין", נשמע קולו של זיו מהצד השני.
"היי מאמי, מה קורה?" היא ענתה לו כשברקע היא שומעת את רעש
המכוניות והמולת הרחוב.
"את שומעת? אני עכשיו בדרך אליך, אנחנו חייבים לדבר בדחיפות."
"מה? קרה משהו? הכל בסדר?" היא נבהלה.
"בינתיים כן", הוא ניסה להרגיע, "בואי נקבע בעוד שעה ב'ספר
וקפה', בסדר?"
"תאמר לי קודם במה מדובר", היא לא נרגעה.
"ראיתי אותו", הוא השיב.
לא היה צריך להוסיף יותר מזה. דגנית ניתקה את הטלפון כשהבעת
החרדה השתלטה על פניה ומחשבותיה 'לא שוב... הלוואי שהוא
לא...'
"תגידי, מה, כל יום פלאפון חדש?" רוברטה הזקנה קטעה את
הרהוריה.
"אהה, הממ... לא, זה של זיו, התחלפנו..." היא המציאה לה תוך
שהיא מתארגנת ליציאה. "תקשיבי, רוברטה, תוכלי לומר לאודי שלא
הרגשתי טוב והלכתי הביתה? תודה." דגנית מיהרה לצאת מבלי לחכות
לתשובה.
היא ניסתה להתרכז ככל שיכלה בנסיעה לעבר בית הקפה, ולא
בזכרונות שהתעקשו לחדור למוחה. אותם הזכרונות שהיא כל כך נלחמת
להדחיק ולשכוח.

יפת, המכונה פיט, היה האהבה הראשונה של דגנית. אז, לפני שש
שנים, היא עוד לא הייתה דגנית. היא נולדה בשם 'קרן דבח', בת
ל'אבי וקלרה דבח' בקיבוץ בעמק יזרעאל. כשהייתה בת שנתיים,
החליטו הוריה לפרוש מן הקיבוץ ועברו לחיות בחיפה. שם הם
מתגוררים עד היום, יחד עם אחיה הגדול, רמי, שגם הוא בחר להשאר
לגור בחיפה. אם זה היה תלוי בה, גם היא הייתה נשארת. היא מקנאת
ברמי על כך שהשתקע במקום ועל כך שהוא מגדל את בתו הקטנה במקום
נפלא שכזה. היא אהבה את המקום עד כלות, וזכרונות הילדות שלה
מעוררים בה רצונות לשוב למקום בו גדלה. אולם בתוכה הידיעה שאין
באפשרותה לעשות זאת. זה מהלך שמעמיד לא רק אותה בסיכון, אלא גם
את כל משפחתה.
למראית עין, יפת באמת בחור טוב. כל אמא הייתה מאחלת לבתה בעל
שכזה. הופעתו החיצונית מרשימה - גוף חסון, ניכר עליו שהוא
מתאמן בקביעות ונמצא בכושר טוב, לבוש בספורט אלגנט, בגדים
שנבחרו בקפידה. הוא לא חשש לבזבז כל סכום שיידרש על מנת
שהופעתו תהיה משביעת רצון. שיערו הבריק תמיד כשהוא משוך לאחור
עם ג'ל חזק במיוחד. שרשרת הכסף הכבדה שנפלה על צווארו, עיני
הדבש וריח הבושם היקר שהדיף אחריו, השאירו רושם של בחור רציני
ממקום מצוין.
ליפת בהחלט היה שם של רווק מבוקש, והוא החליף את הנשים שלו
בקצב של החלפת גרביים. הוא היה מושא הערצה לבנים, וטרף לבנות.
השפה המרשימה, שפת הגוף המבטיחה ואף הנחמדות שהפגין כלפי כל
אדם חיזקה את מעמדו וגרמה לשמו לצעוד לפניו.
כולם התרגשו בקלות מפיט. כולם חוץ מקרן/דגנית.