השמים הכהים נפרשים על פני הכול
רציתי לקחת ולצבוע אותם במכחול
בצבע יותר בהיר,
צבע יותר שמח,
צבע שיחזיר לי את האור.

הכוכבים מנצנצים שם למעלה
נותנים לי תקווה להמשיך בדרכי

בתוך חדר המלון הקר והבודד
דמעותיי זורמות, נהרות מוצפים בכאב,
בבדידות שמפריעה.

זה נראה כמו סיוט
שקשה להתעורר ממנו.
רוצה להאמין שעוד רגע
אפקח את עיניי
ואצחק,
שבכלל העזתי לחשוב שאתה לא אוהב אותי.

טעיתי,
כמו בהרבה דברים בעבר.

התמסרתי לך בליבי,
נתתי לך את האהבה
הגדולה ביותר שיכולתי לתת.
אהבתי אותך, עדיין אוהבת,
לא רוצה לחשוב שעכשיו אני עוזבת.

הולכת ממך, עוזבת אותך
אתה כבר לא רוצה אותי
חולמת עליך, רוצה בידייך
ושוב אתה פוגע בי.

הלכתי,
עזבתי,
אם תרצה לחזור,
אתה יודע שאותך תמיד אשמור
אאיר לך את הדרך כדי שתוכל לזכור
את המסלול ללב הפגוע
עכשיו כבר כלום לא ידוע.

כשתקיץ משנתך,
אני עודי מחכה כאן
אם תרצה, תבוא
נהיה כמו אחד
אם תרצה, תלך
ושוב אהיה לבד...