חלמתי עליה בלילה אתמול
כשכל הגוונים שבחוץ האפילו.
עמדה שם מולי ולחשה לי בלי קול
סודות ששמרה מעצמה אפילו.

על בית רחוק בקצה העולם,
בעמק ירוק עם נוף מושלם,
ושמיים סגולים שהשמש צובעת
בכל הצבעים שהעין יודעת.
על איש שעומד שם לגמרי לבד,
שבכל הירוק הוא יחיד ואחד.

וקר לו לאיש כי אין לו חבר,
וחוץ מעצים אין עם מי לדבר.
אין לו ציפור שתשרוק מצמרת,
קולות ילדים שחוזרים מבית ספר.
הלוואי, הוא אומר, ואלך בלי לשוב,
למקום שיש בו את מה שחשוב.
הלוואי, הוא אומר ולא מתכוון.
לאן הוא ילך? ומי יכוון?

והיא עוד מספרת כמה רע לו, לאיש,
שהספיק כבר לשכוח איך להרגיש,
ואז רוח קלה והיא שוב נעלמה.
אני התעוררתי, חסר נשימה.
יצאתי החוצה, בשביל קצת אויר,
ניסיתי למצוא אותה, להסביר.

נזכרתי איך היא הלכה אותו יום,
ואיך שהייתי סתם חרא אידיוט
כשאמרתי לה אז שהכל כבר נגמר,
ושכל מה שיש להגיד נאמר.
נזכרתי באור שנשבר בדמעה
שעמדה לה בעין, בלי כל תנועה,
ובדלת נסגרת מבלי שתשוב,
ואיך שאיבדתי את מה שחשוב.