[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








איך שהיא התעצבנה כשהיא שמעה...
היא לא הבינה מאיפה זה בא לו בכלל. היא לא האמינה שזה קרה.
אחר כך היא נשמה עמוק, ניגשה אליו, חשבה לעצמה בראש - אני אגיד
לו, בוודאי - אוי, איך שאני אגיד לו... פעמיים אם צריך, אני לא
עוזבת את הבית, זה לא מעניין אותי שהוא רוצה להיפרד. זה שלי!
זה נראה כמו הרבה זמן רק שזה לקח לה בדיוק ארבע שניות לחשוב את
זה וגם להגיע לסלון מהחדר ועוד להספיק להגיע למסקנה שהוא כזה
אידיוט שהוא מוותר עליה כי היא כל כך רבת פעלים.
היא ניסתה לעשות מבט כועס כזה של יפות, אבל היא ממש כעסה...
הסתכלה עליו - יושב בסלון - ראשו בין ידיו, כאילו בדיוק אמרו
לו לעזוב את הבית. מדהים.
העיניים הכחולות המדהימות שלו לא נראו באופק, מביטות ברצפה,
בוהה.
מיכל ממש ממש רצתה ללכת להתכרבל אצלו - כמו פעם, "שקל וחצי
תמורת מחשבה?"
והוא היה מתנער מהמחשבות וכל כך שמח שהיא שלו מחבק אותה חזק
ותוך כדי מביט אל הכלום שוב, אפשר לומר חוזר לנקודת המחשבה
שנקטעה ומספר לה מה יש...
אבל זה לא הזמן, הפעם היא לא רוצה להתכרבל סביבו, ואם ייגע בה,
בטח יישרט כי היא מלאה קוצים כרגע.
כמעט בוכה היא ניגשה לשבת על הספה לידו - רגל על רגל, גב זקוף
- ידיה היפות שהכיר פעם כל כך טוב נמצאות עכשיו הרחק מגופו,
הוא מביט בה - רחוקה כל כך, חושב לעצמו - מה עשיתי? למה עשיתי
את זה? זה כל כך רחוק הבור השחור הזה שחפרתי לעצמי... אני לא
רוצה לבד.
והיא אומרת לו - "תראה, אני לא מבינה מה עובר עליך, אבל אני
חושבת שאם אתה לא מתכוון לצאת ממה שעובר עליך... לפחות תצא
מהבית... כי אני לא מתכוונת לצאת..."
נורא החלטית היא נשמעה, נורא בוסית, נורא אסרטיבית.
נורא ואיום נראתה הדמעה השבורה שהיא ניסתה ממש למנוע את
לידתה.
הוא כל כך רוצה ללכת אליה עכשיו, להקיף את הגוף הקטן שלה - "מה
יש, נושית?"
והיא בטח הייתה אומרת לו כמו תמיד בבכי "מה נושית, מה?!"
ואז הוא היה עם האגודל מוחק לה את הדמעות, איזו אצילות הייתה
לו בתנועה הזו של היד...
מבין לגמרי את העצבים שהיא משליכה עליו.
אבל זה כל כך רחוק מהם.
שנות אור.
"מיכל, את צריכה להבין אותי... ניסיתי להגיד לך משהו אחר,
ניסיתי להגיד שאולי צריך שנפסיק כאילו, בקטע של לקחת הפסקה...
לא להפסיק לגמרי - אולי כן, מה שנחליט, אני לא יודע... אני לא
חושב שעכשיו טוב."
אלון היה קצין בחיל האוויר, הוא למד שם ממש טוב איך להגיד המון
מילים בשביל להגיד בעצם כלום. היא יותר בשוק מזה שהוא מפעיל את
הפעלול הזה עליה בכלל אבל היא לא תעלה את זה לאוויר עכשיו.
אחרי שאלוני שלה השתחרר הוא אמר שכדאי שיעברו לגור ביחד וככה
יוכלו לחסוך ביחד כסף לטיול שלהם בהודו, אבל מיכל ראתה את
אלוני שלה נחנק כבר - אז היא לא חיכתה שהכסף ייחסך לשניהם
וברגע שהכסף נחסך בשבילו היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו עם
נשיקה, חצי דמעה בעין שמאל וכרטיס טיסה + כל התוספות שחלם
עליהן וגם הדברים שויתר עליהם כי היא לא רצתה.
הוא רצה לבכות אבל לא היה לו זמן, הוא עלה למטוס וחזר אחרי
ארבעה חודשים, מלא בחוויות, רוחני הוא היה כבר לפני זה, ומאוד
מאוד חשוד מבחינת עצמאות.
שם, בכל פעם שרצה שקט היה עולה על איזה הר, גדול בהתאם לצורך
בשקט והיה לו טוב.
כשהוא חזר לארץ - הוא לא סיפר לה שהוא מגיע, בהתאם לצורך -
הייתה הדירה שלהם - אחרי 70 מדרגות. הוא פתח את הדלת - הבית
כאילו מוכן לבואו, מסודר, מלא בריח הטוב שלהם, כאילו עזב
אתמול. מיקי שלו שכבה על הספה עם השיער המתולתל שלה נופל אל
הרצפה כמעט, ישנה.
הוא נכנס בשקט - את ההוא שהביא במיוחד, שאריות מהודו.
והתחיל לכבס לאט לאט - התרחץ, הכין להם אוכל שהביא משם, כבר
הספיק להדליק נרות בשולחן שערך. היא התעוררה, לא מאמינה שהוא
שם!
בלי מילים היא התקרבה אליו - שמונה קילו פחות... כהה יותר -
תוצאה של ימים ארוכים בים. מנשקת אותו ואוהבת אותו ונוגעת
ואוהבת ונושמת אותו ושמחה אותו כל כך.
זה היה השבוע, אולי החודש הכי מושלם בחיים שלהם ביחד, והוא
שמח! היא שמחה כנראה בצורה אחרת ממנו.
לקח לו חצי שנה להבין שהוא כבר לא אותו בן אדם, בטח שהיא לא,
לא אותו בן אדם... לא הבינה את זה... פשוט לא.
אבל גם האסימון הזה נפל לה, ובדיעבד היא גם החליטה לעבור
לטלכארד כדי שבעתיד היא לא תשקיע כל כך הרבה דמעות בשביל שזה
האסימון יירד, ובכלל זה נורא אולד-פאשיין לרדוף אחרי האהבה
שלך, כמעט אולד-פאשיין כמו אסימונים, אולד פאשיין כמעט כמו
אהבה מתוקה, אולד-פאשיין כמו לרצות משהו חזק...
חודש אחרי שהוא עזב הגיע יום ההולדת שלה, הוא שלח לה זר פרחים
כל כך ענק - שברור שלא היה לו מקום בבית שלה! שלה לבד.
היא נתנה לשליח 10 שקלים כדי שיזרוק אותם בפח אשפה למטה,
מסתכלת עליו זורק ומזהה את אלון למטה, מסתכל קצת בשוק.
זה הרגיש לה מסריח, היא הרגישה גם רע עם זה שמהתמונה הזו בדיוק
היא קרסה לרצפה והתחילה לבכות, מחבקת את עצמה כי אין מי ש...
אחרי זה היא ניגבה את הדמעות התאפרה והתלבשה ויצאה לאיזה בית
קפה שווה כדי שיתחילו איתה, אולי היא תתחיל עם מישהו - אבל רק
בשביל לא לרוץ לעשות סקס ריקני, כדי למצוא את המשהו הזה שבכל
זאת מגיע לה. אחרי שחיכתה לו.
הוא לא חזר מהודו - המשיכה להגיד לעצמה.
גם היא אף פעם לא חזרה.
כשהתחתנה שלחה לו מכתב שמראה לו שאהבה היא לא משהו שיכול למות,
בעיקר אם היא אמיתית. הוא הרגיש את אותו הדבר כמוה, וחזר
להודו.
יש מי שצריך את השקט שלו, רק בשביל לא לזהות שהשינוי חל בו.
ואין מה לעשות נגד.
ההתחדשות הייתה יפה למיכלי. היא שמחה להיפרד מהמחשבות עליו,
שמחה לאהוב את האהבה החדשה שלה.
אלון כבר התחדש קודם, גם באהבה חדשה, בעוד אחת, אולי גם בעוד
אחת... אבל זה מלווה אותו וקצת קשה לו לפעמים עם הפספוס אז הוא
הולך לישון.

לילה טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש סלוגנים
קצרים עם מסר
חד, מהיר ונוקב,
לצערי זה לא אחד
מהסלוגנים הללו,

זה גם לא אחד
מאלה שהם סתם
ארוכים וחסרי
משמעות,
זה סתם סלוגן עם
פתיחה מבטיחה
המשך סתמי סיום
מטופש,
שום מוסר השכל
ושום לקח רק
חתימה טיפשית
בסוף, ממש
סלוגנמניאה
בהתגלמותה.



שלמה נור, חותם
סלוגנים שמנסה
להוכיח משהו עם
הסלוגן הזה,
אין לו מושג מה,
אבל הוא בטח
יוכיח שזה משהו,
אולי 7


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/10/05 18:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כינרת עמליה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה