אילו ידעתי קודם על
כרוניקה ידועה מראש מתהלכת זקופה בגו
הרחובות צבעים ישרים
מקבילים,
תמיד מקבילים,
אתה זוכר דיברנו על
שפיות נמשכת,
לך זה נראה היה פשוט כמו
להשאיר את הטלוויזיה דולקת
ובצומת ההיא חובקת גדודים של ריקנות
הציע לי מישהו,
בכח שכנוע שקט,
את האושר במאה שקל,
ומתוך מה חייכתי אליו אז מתוך
כאב קשה,
תובעני,
לא מפנה ראשי לאחור גם
כשהרים את דגליו,
קלים,
(הסמלים כבר אינם להכביד)
מנופף בהם לעברי
וניסיתי לשכנע עצמי שזה אינו כאב רק
חוסר נוחות זמנית,
כמו מזרן קשה מידי בחדר שינה
יתום אני אישה
יתומת איש.
וכשדיברת כשדיברת
היו רצון ותקווה
חיות פרא רעבות
ביער בו שכחנו להשאיר
שביל של פירורים
להבנה. |
