בדיעבד, החופשה מאונס שהיתה מנת חלקי בשנה האחרונה היתה בעצם
על קו של רצף אירועים שהיו חייבים להתרחש.
בדיעבד, האבטלה מאונס היתה חשובה לשבירת כלים, לניפוץ הרגלים
ומיתוסים.
בדיעבד, השנה וחודש האלה היו חשובים לבניית מערכת חדשה של
הבנות ותובנות, עלי ועל הסביבה, על היחסים שלי עם עצמי ועם
אחרים.
השנה הזו הראתה לי את כוחי, את יכולת האחיזה שלי בדבר שאני
מאמינה בו, גם אם לרגעים היאוש גובר.
השנה הזו הראתה לי כי האמונה שבלב מנצחת.
השנה הזו הוכיחה לי שאין דבר העומד בפני הרצון. גם זה נאמר
בדיעבד.
בשנת האבטלה מאונס, ישנתי את כל השינה שהייתה חסרה לי. ישנתי
המון, חלמתי המון. נאחזתי בשחיה בבריכה מידי יום ביומו, בשעה
חמש וחצי בבוקר, ולא וויתרתי. נאחזתי בה כמו קרש הצלה בים
סוער, ואכן השחיה לא איכזבה.
את המדיטציות והתובנות הטובות ביותר קיבלתי בבריכה.
החברות והחברים של שעה מוקדמת זו של בוקר, הם כמו משפחה.
דאגו, התעניינו, ממש כאבו ואיחלו לי למצוא ולא להתייאש.
אחת מהן היתה לי כמו אמא. אמא רוחנית, שאיתה יכולתי להשיח לבי,
לבכות את אשר על לבי, והיא תמיד הזכירה את דברי אביה ז"ל,
'תעשי רק מה שטוב לך', כי כשטוב לך את מקרינה לסביבה וגם
הסביבה מושפעת לטובה מהטוב.
למדתי בשנה זו להתנתק מכבלי תלות. יצאתי כמו לחיים חדשים עם
תובנות שקבלתי במקום העבודה הקודם, עם כל התמיכה שקבלתי שם.
יצאתי לחיים חדשים ואני מחוזקת וחזקה.
השפרצתי כמו ממטרה את דבר חיפוש העבודה, לכל עבר, לכל מי שרק
שאל לשלומי.
חיפשתי בעיתון, באינטרנט, כיתתי רגלי במקומות זנוחים ושכוחי
אל, כמו במקומות מפוארים ומתפארים לשווא.
שיפרתי קורות חיים, השתתפתי בסדנא למחפשי עבודה, חידדתי יכולות
הבעה ואפילו ניסיתי כיוון אחר.
ניסיתי לשפר עמדות בעיסוי, שבו יש לי תמיד לקוח אחד לפחות.
יחצנתי עצמי כמנחה למודעות עצמית.
אך כלום לא צלח.
לא הבנתי למה אומרים לי תשני כיוון, הרי אני רואה את עצמי
בעבודה משרדית.
לא וויתרתי על אף ראיון גם אם היה הוא ביום שישי.
וכך אחרי ראיון אחד ביום שישי, ירדתי למרכז עיר מגורי והלכתי
לחבר נעורים מבית הספר. היום הוא סוכן ביטוח, וחשבתי לתומי
שבתור אחד שמכיר הרבה אנשים אולי יהיה לאל ידו לעזור לי.
הוא לא יכול היה לעזור, אבל הבת שלו היתה גם היא במקרה (תמיד
ניסים קורים במקרה) במשרדו ומיד פיקססה את קורות החיים שלי
לאחראית שלה לשעבר. האחראית שלה לשעבר עובדת כאחראית במקום חדש
והיא מחפשת עובדת. הבת ידעה זאת. כבר נשלחו קורות חיים וכבר
נקבעה פגישה.
נקבע ראיון ליום שני לשעה שש בערב.
הראיון היה מעניין, ענייני, מרוכז, וגם גלש קצת מעבר.
מעט מאד אל מעבר, אבל מספיק בשביל שהיא תגיד לי: את היית צריכה
להגיע הנה, לכן כל השנה של האבטלה..."
נשלחתי לפוליגרף. בשיחה המקדימה המראיין אמר לי שיהיו חמש
שאלות וגם אמר לי אילו שאלות... לתמיהתי כי רבה על גילוי
השאלות הוא עונה לי, כי דווקא בגלל שאני אמורה לדעת מה אשאל
הפוליגרף יראה על שינוי בעצבים, כי מי שהולך לשקר הגוף מגיב
לכך. ואז, כשהוא שואל אם אני מוכנה, פרץ ממני הבכי. פרץ ממני
בכי של כל השנה הקשה.
אחרי שבועיים מיום הפוליגרף התחלתי לעבוד, כשמדי פעם הייתי
בקשר עם אותה אחראית כדי להיות בטוחה שהנס עדיין בתוקף.

זו היתה שנה של בדיקת ערכים, הערכה מחודשת וחשבון נפש.
שנה שבעצם הלכתי כמו "ראש בקיר" על משהו שאני חייבת, ללא נתינת
הדעת אם יצליח או לא.
הייתי כמו שתי הצפרדעים שלא ידעו לשחות ושקעו בחלב.
אחת מהן ידעה שאינה יודעת לשחות, התיאשה וטבעה.
השניה גם היא לא ידעה לשחות, אבל היכתה ברגליה ובידיה בכל
כוחה.
מרוב שהיכתה החלב הפך לגבינה, וכך ניצלה הצפרדע.
כך אני הייתי. גם אני לא ידעתי לשחות, אבל היכיתי בכל כוחי
ומרצי, ובסוף החלב הפך לגבינה וכך ניצלתי.

ואומר אמן.

ולכם קוראי הנאמנים אומר, לעולם לא להתיאש !