מסתכלת מבעד לחלון, רואה את הפריחה המדהימה שבכל יום רק נהיית
יותר ויותר צבעונית ויפה.
פריחה, שבאופן מסוים מזכירה את אהבתי אלייך, שככל שעוברים
הימים פורחת ונהיית חזקה יותר ויותר.
יוצאת החוצה, הולכת וחושבת, חושבת עלייך, מתגעגעת...
מתגעגעת לעיניך הכחולות כשמיים, העמוקות, החודרות, הכנות...
מתגעגעת לשפתיך, הרטובות, העדינות, המושכות...
מתגעגעת לקולך הענוג, לגופך החטוב, לכולך ולא לאחר...
ממשיכה ללכת ברחוב, מרגישה מרוצה, מרוצה מהשמש החמה, מהפריחה,
מהאהבה...
חושבת על אותו רגע שבו ניפגש היום, בעוד דקות ספורות...
בקוצר רוח, אני ממשיכה ללכת,
והכל מתהפך,
הפרחים, הפרחים נבולים, לא זוהרים כפי שהיו...
הרחוב מבודד, חסר כל אדם, רק אני מהלכת, ומתבוננת בשמש שהולכת
ומתרחקת, ובטיפות הגשם שבבת אחת מתפשטות בעורי...
אבל לי? לא אכפת,
אני רק משתוקקת לראות אותך... אתה תהיה שם...
הרי כמעט הגעתי,
מוכנה לסבול כל טיפת גשם וקור למענך,
רק בשביל להתבונן בך וליהנות מאהבתך ומכל דקה עימך.
הגשם מתחזק, אבל כמעט הגעתי,
כולי רטובה, קפואה...
אך בפנים, בפנים עדיין חמה, חמה מהאהבה הגדולה שלי אלייך...
ואני הגעתי,
עם חיוך רחב על הפנים,
אבל אתה?
אתה לא הגעת.