שעון חול אדיר ובתוכו המון מפתחות.
יש שם מפתחות מכל הסוגים, מכל הצבעים וכל הגדלים. המפתחות נפלו
בזה אחר זה, מלמעלה למטה. כאשר כל המפתחות היו בתחתית, השעון
התהפך.
ושוב.
היא התבוננה בשעון ובמפתחות במשך שעות. ואז היא גילתה שהיא
אינה יודעת לכתוב סיפורים. זה מה שההתבוננות לימדה אותה.
היא לקחה את אחד המפתחות שהיו על הקרקע וניסתה לדמיין כיצד הוא
נושר מן העץ שהיה בסמוך.
צליל המפתחות הנופלים זה על זה היה רך ועדין. עם כל נקישת מפתח
נופל היא נשפה, ועם כל נקישת מפתח שנפל אחריו שאפה. התאימה את
קצב נשימותיה לקצב הנפילה. המפתח מונח על כף ידה הפתוחה,
הפרושה לפניה.
מפתח נוסף נשר מן העץ הסמוך. המילה על המפתח שלה היתה "כיסא".
היא חשבה שיהיה זה נחמד לבנות כיסא מן המפתחות הפזורים על
הקרקע. היא אספה מספר מפתחות והניחה אותם זה על זה. לפתע שינתה
את דעתה. עשתה בית במקום כיסא. בית ללא גג, כדי שתוכל לעצב את
החדרים. רוח נשבה והעיפה את כל הערימה. היא לא הצטערה. בין כה
וכה לא ידעה לפסל או לבנות.
הרוח נשאה על כנפיה מפתח קטן, והיא לקחה אותו. היה מצויר עליו
עיפרון. היא לקחה מפתח אחר, שעליו היתה חרוטה המילה "קסם",
והניפה אותו כמו מטה.
מולה הופיעה מחברת קטנה, דפיה חלקים. המפתח שעליו מצויר עיפרון
חייך אליה, עדיין אוחזת במפתח עם המילה כיסא, והיא הניחה אותו
על המחברת.
עדיין נושמת בקצב המפתחות הנופלים.
הרימה מפתח נוסף שנשר מן העץ, עליו כתוב "בננה". המפתח צחקק.
המפתח שעדיין בידה, עם המילה כיסא, הביט בחיבה במפתח החדש.
אספה מפתחות נוספים, הניחה אותם בכיסיה, אחזה בידה את המחברת
והמפתח עם העיפרון, והניפה שוב את המפתח עם המילה קסם. קשת
הופיעה בשמיים, והשמש החליקה לאורכה. היא הרימה מהקרקע מפתח עם
המילה "לא", פתחה את המחברת וציירה בעזרתו את הקשת והשמש על
אחד הדפים.
היא סגרה את המחברת והניחה אותה ואת המפתח עם העיפרון על
הקרקע, את המפתח עם המילה קסם תלתה על השרשרת שלצווארה, הוציאה
את שאר המפתחות מכיסיה והעיפה אותם באוויר. גשם של מפתחות.
המפתח עם המילה בננה והמפתח עם המילה כיסא נופפו לה לשלום
בדרכם לקרקע.

היא התיישבה לצד המפתחות, על הקרקע, וסיפרה להם איך עבר יומה
ומה חדש מאז אתמול. עדיין נושמת בקצב המפתחות הנופלים. סיפרה
להם על החתול שלה, על השולחן שרדף אחריה ביער ועל המטאטא החדש
שברשותה.
הנפת מפתח נוספת, והאוויר שמולה נצבע בגוני חום וכחול עד
שהצטייר על פניו המטאטא, אותו אחד שסיפרה עליו רגע קודם לכן.
היא סיפרה גם על התגלית החדשה שלה, אותה גילתה לפני מספר דקות.
היא אינה יודעת לכתוב סיפורים.
המפתחות הציעו את עזרתם, אך היא ידעה שאין הם יכולים לעזור.
היא כלל אינה יודעת לכתוב, ויודעת לקרוא רק בשפת המפתחות. גם
אם תלמד לכתוב בשפה זו, היא קשה מכדי לכתוב בה סיפורים. היא
הבטיחה לעצמה ללמוד לקרוא ולכתוב בשפה אחרת כלשהי, שפה שבה
תוכל להביע את עצמה ולכתוב את סיפוריה.

כל מפתח התעופף בחזרה לקן שלו. חלק מהקנים היו על הקרקע, אחרים
מתחת לקרקע, ומספר קנים היו על העצים. מפתחות אחדים הפתיעו
אותה היום. הם התעופפו אל השמיים, התרחקו עד שנראו לה כנקודות
נוצצות, ויצרו אשליית כוכבים. הם אף יצרו צורות של קבוצות
כוכבים מוכרות - המכשפה הגדולה, העץ היתום והשולחן האגדי. לאחר
מספר דקות התעופפו גם הם אל הקנים שלהם, ולילה ירד על שעון
החול הגדול. עכשיו הוא היה ריק ממפתחות, אך היא עדיין השתדלה
לנשום באותו הקצב.
היא קיוותה שגם הלילה תחלום חלום מיוחד. כל כך אהבה את החלום
של הלילה הקודם. גם מחר תלך ליער, תחפש את השולחן שרדף אחריה.
חזרה אל ביתה, והחתול נהם לעברה נהמות רכות. המטאטא ריחף מעל
הרצפה. לפתע נזכרה שהמפתח עדיין על צווארה. הנפה נוספת, ומיטה
הופיעה. הסירה את השרשרת ותלתה אותה על המטאטא, יחד עם המפתח.

בבוקר היא התעוררה מאושרת. החלום לא אכזב. בחלום הופיעה שוב
המכשפה מהחלום של הלילה הקודם, וסיפרה לה סיפורים קסומים. היא
ריחפה בשמיים וקטפה את המפתחות, התעטפה לה בענן ושיחקה עם
השמש. היא ירדה בחזרה אל צמרת העץ, שם חיכתה לה המכשפה, ושתיהן
צעדו לעבר היער. לפתע המכשפה נעלמה, והעצים הפכו לעפרונות
ענקיים. הקרקע נהייתה לדף, וצדפים נשרו מהעפרונות. צעדיה
הותירו שורות של כינורות קטנים על הדף, ולכל כינור הצטרף נגן
וניגן בו. כל הנגנים ניגנו את אותה מנגינה, מנגינה קסומה מאחד
הסיפורים של המכשפה. הצלילים שבקעו מהכינורות נהיו ממשיים, וכל
צליל התעופף לו אל מולה. הצלילים הרכיבו תמונות שהשתנו בהתאם
למנגינה וחלקיה השונים. הכל הסתחרר והיא מצאה את עצמה בתוך
שעון החול הגדול, מחליקה מטה. מעולם לא ידעה שזה כל כך כיף.
מעולם לא נכנסה אל השעון.
כאשר הגיעה לתחתית שמעה יללות חתול. החתול לא נראה בשום מקום,
והיא התהלכה מסביב וחיפשה אותו. פקחה את עיניה ושמעה את החתול
מיילל. המטאטא היה ער כבר מזמן, וביחד עם החתול הכין לה ארוחת
בוקר. היא שוב הבטיחה לעצמה שתבנה קירות לביתה, וכך החתול לא
יעיר אותה ביללות בכל בוקר. הגיע הזמן לעבודה.

הודעה כתובה בשפת המפתחות ריחפה באוויר לידה, כמו בכל בוקר.
השמש רוצה תסרוקת חדשה, נמאס לה מהקרניים האסופות בקוקו. ענן
קטן הלך לאיבוד, הקרקע החלה לצמוח במאונך, והאופק מתעטש, כנראה
הצטנן. ציינה לעצמה מה עליה לעשות היום, ובחרה להתחיל עם מציאת
הענן הקטן.
שרשרת עם מפתח על צוואר, מטאטא ביד, וחיוך רחב על הפנים. היא
הכירה את הענן הזה טוב מדי, וכאשר הודיעו לה אתמול העננים כי
הוא הלך לאיבוד, ככל הנראה, היא ידעה בדיוק היכן הוא. אתמול
החליטה לחכות עד למחרת כדי לחפש אותו. הוא צריך ללמוד לקח.
מצאה את הענן הסורר, נזפה בו מעט, ואחר עודדה אותו עם מילים
טובות ולקחה אותו בחזרה אל שאר העננים שעל צמרות העצים. השמש
תחכה. אותה תשאיר לסוף.
היא הלכה למקום בו הקרקע החלה לצמוח במאונך. אכן, סרטי אימה לא
מומלצים לקרקעות. מרוב פחד הן צומחות בכיוונים משונים. היא
הרגיעה את הקרקע והמליצה לה לצפות בסרטי אימה רק בלוויית עצים,
שישגיחו עליה ויעזרו לה להתגבר על פחדיה. הקרקע עדיין צמחה
במאונך, אך היא ידעה כי בקרוב היא תירגע ותחזור לצמוח בזוויות
הרגילות.
עלה מעץ אחד, שרף מעץ שני, גרגר אדמה ועוד מספר מרכיבים,
ותרופה נגד צינון לאופק מוכנה. האופק הודה לה והתעטש שוב,
מרעיד את ההרים סביבו. הם התרחקו ממנו מעט, וביקשו ממנה
שהתרופה תפעל מהר. נמאס להם לקפוץ בבהלה עם כל עיטוש של האופק.
האופק לגם מן התרופה, ועד שהשפעתה תחל היא נשארה לפטפט איתו
מעט.
הוא נתן לה עצות בקשר לתסרוקת של השמש, שיבח אותה על טיפולה
בקרקע והמליץ לה שלא תנסה עוד ללמד לקח את הענן הסורר. בפעם
הבאה, במקום להישאר במחבואו הרגיל במשך יום שלם, הוא פשוט ילך
למקומות אחרים, וסכנות צפויות לו. סורר או לא, כדאי למצוא אותו
מהר בפעם הבאה שיברח. התרופה החלה להשפיע. הוא התעטש עיטוש
אחרון, שגרם להרים סביבו לנהום בכעס, ובירך אותה בברכת יום
נעים.
היום היא תעשה לשמש קרניים מתולתלות. השמש חזרה היום להחליק
לאורך הקשת שנותרה מאז אתמול. כאשר ראתה אותה היא עצרה לרגע,
פיזרה את קרניה שהיו אסופות בקוקו זמן רב מדי, והניחה לה לעשות
בהן ככל העולה על רוחה. בסיום עבודתה, השמש התבוננה בדמותה
הנשקפת בים והביעה שביעות רצון.
השמש הזמינה אותה להצטרף אליה להחלקה על הקשת, ושתיהן החליקו
והתנדנדו עליה. היה להן כיף. כאשר התעייפו ירדו שתיהן אל חוף
הים ואספו צדפים. בעזרת קרניה הארוכות והמתולתלות הצליחה השמש
לאסוף את הצדפים היפים ביותר, ונתנה אותם לבעלת השרשרת, שעדיין
נשמה בקצב המפתחות הנופלים, כמו אתמול. היא הרי זקוקה להם
בשביל לבנות את קירות ביתה.
השמש חזרה למקומה בשמיים, וקוראת שפת המפתחות החלה לצעוד
לכיוון היער.
היא רצתה למצוא את השולחן שרדף אחריה. רצתה להערים עליו, ולכן
ריחפה בשקט בשקט בין צמרות עצי היער, מוחבאת בין העננים. ראתה
אותו ישן תחת צמרתו של אחד העצים. שעון החול הגדול לא היה
רחוק, והיא יכלה לשמוע את נקישות המפתחות הנופלים. עדיין נושמת
בקצבם.
היא העירה את השולחן והתיישבה על גבו. הוא דהר ביער והראה לה
פטריות זוהרות שהחלו לצמוח בקרחת יער נידחת. במשך כל הדרך הם
לא החליפו מילה. בעצם, מעולם לא דיברה עם השולחן הזה. תהתה אם
מכיר הוא את הסיפורים על השולחן האגדי, ואת קבוצת הכוכבים
הקרויה על שמו. הוא רחרח פטרייה אחת, והחל לזהור בצבעה. גם
המטאטא שלה רחרח פטרייה והחל לזהור בצבעים משונים. היא חשבה
שזה משעשע, ולכן רחרחה אף היא פטרייה, בצבע סגול בהיר.
כאשר החלה לזהור בצבע הפטרייה כרע השולחן ברך לפניה, והיא
נזכרה באמונה החזקה של השולחנות בצבע הזה. רחרחה מיד פטרייה
בצבע אחר. לא אהבה סגידה מיותרת. השולחן אמר שהפטריות הופיעו
בלילה בו קבוצת הכוכבים של השולחן האגדי היתה בדיוק מעל קרחת
היער הזו. אמר כי זוהי מתנה מהאלים.
לשולחנות היתה דת מרתקת. היא אהבה לשמוע את סיפורי הנביאים
שלהם. היא הודתה לשולחן על הסיור המעניין, והחלה לצעוד לעבר
שעון החול הגדול, לצידה מרחף המטאטא. תוך זמן קצר השפעת
הפטריות פגה, ושניהם חדלו לזהור. היא הבטיחה לעצמה שבפעם הבאה
תחליף עם השולחן הזה יותר משני משפטים. היא הרגישה לא בנוח מול
השולחן לאור העובדה שהיא אינה שייכת לאף דת. והשולחנות היו כה
אדוקים בדתם.

החלטה של רגע, ונכנסה אל תוך שעון החול. החליקה יחד עם המפתחות
מטה מטה, השעון מתהפך, ושוב מטה. היה כיף, כמו בחלום. פעם העלה
אחד המפתחות תיאוריה שהחלומות הם לגמרי מציאותיים. החולמים
מעבירים את תודעתם אל עולם אחר, לרוב דומה לעולם האמיתי, וכל
מה שחולמים מתרחש במציאות. היא אהבה להאמין לתיאוריה הזאת,
למרות שעד היום לא מצאו לה כל ביסוס. היתה זו נחמה לחשוב שכל
מה שחולמים מתרחש באמת, שכל הזיכרונות מהחלומות הם זיכרונות
ממסע קסום אל עולם אחר.
היא הרגישה שוב כמו ילדה קטנה, מחליקה מטה מטה בשעון החול.
נזכרה בחלום של הלילה האחרון: גם אז החליקה בתוך שעון החול,
שיחקה עם השמש וטיילה ביער. וגם בחלום היו צדפים. צירוף מקרים
נחמד.
היא אהבה צירופי מקרים.
תוך כדי החלקה היא החלה לחוש געגועים למנגינת הכינורות הזעירים
וסיפוריה הקסומים של המכשפה, והיא קיוותה שיופיעו בחלומה גם
הלילה. היא באמת רצתה שהתיאוריה של המפתח תהיה אמיתית. היא
רצתה שהכל יהיה אמיתי.


השעון התהפך פעם נוספת, והיא יצאה ממנו והתיישבה לצד המפתחות
שעל הקרקע. סיפרה להם על החלומות של הלילות האחרונים, ועל
התגשמותם במהלך היום שעבר עליה. המפתחות הביטו בה בהתפעלות.
להם מעולם לא התגשם חלום.
אמנם לא מדובר על חלומות במובן של משאלות, אך עדיין, להם מעולם
לא התגשם חלום. היא הרגישה את עצמה מיוחדת. ואחרי הכל, תמיד
ידעה זאת. היא ייחלה לחלום על המכשפה גם הלילה. כבר החלה לחוש
קרבה אליה.
המחברת ועליה המפתח עם העיפרון עדיין היו מונחים על הקרקע. היא
פתחה את המחברת, ועם המפתח שעליו עיפרון ניסתה לצייר את
המכשפה, אך לא הצליחה להיזכר במראה המדויק. היא לעולם לא תשכח
את החלום הזה. הוא מיוחד מכדי להפקיר אותו לידי השכחה.
לפתע נדמה היה לה כי שמעה צליל כינור מרוחק, ואולי רק דמיינה.
היא מייחסת חשיבות כה רבה לחלומות שלה, אך מעולם לא חשבה כי
היא מייחסת להם חשיבות רבה מדי. היא כל כך רצתה לחלום כך גם
הלילה, כל כך ייחלה לזאת.
עדיין נושמת בקצב המפתחות הנופלים.
מפתחות הבשילו על ענפי עצים סמוכים. המפתחות שסביבה שרו לה
שירים. היא אהבה את המפתחות, והם אהבו אותה. זמן רב חלף מאז
נפגשו לראשונה.
המטאטא שלה בא אליה, ביחד עם החתול, ושניהם ליוו אותה לביתם.
לילה טוב למפתחות, עוד מפגן כוכבים מרהיב, לילה ירד על שעון
החול הגדול, והיא שקעה בשינה עמוקה. לילה שקט היה הפעם. שקט
מתמיד. רק נשימותיה הרכות, עדיין באותו הקצב, הפרו את הדממה.

(הסיפור עדיין אינו גמור)