כשמסתכלים לא באמת רואים עד לעומקה של רוח, לעומקה של ציפור
הנפש. זה מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה אנשים לא באמת מכירים
אותי, אפילו אם יגידו שכן.



זה מרגיש קצת לבד, שצריך לבצע החלטות,

שילדה בת 17 לא צריכה להחליט.

לא צריכה בכלל לעמוד במצב כזה.

אף אדם לא צריך לעמוד במצב כזה.



זה מרגיש לבד. הכי לבד.

יותר מלבד.



זה מרגיש כאילו את מוקפת באלפי אנשים שמסתכלים עלייך,

בדיוק עלייך,

על הנקודה בה את עומדת - ופשוט...

פשוט לא רואים אותך.



זה כמו לראות דרך אדם שרק רוצה שיראו לתוכו.



זה כמו ליפול עמוק עמוק לתוך תהום ללא תחתית...

תהום של זכרונות כואבים וחוזרים

שלא מרפים...

ושום דבר שתעשי לא יעזור לך.

הם כאן, והם מתכוונים להישאר.



זה כאילו שהזכרונות הרעים חתמו קבע בתוך הריאה השמאלית שלך.

זה מקשה על הנשימה.



ואת רק רוצה שכולם ידעו, ידעו את הכל.

את בוכה וכואבת, והכל בשם ההזדהות,

ההזדהות שאת מייחלת לה כל כך...

אפילו אם היא תבוא רק מצידו של אדם אחד.

אבל אין.

אין קול ואין עונה.



אין תרופה לכאב.

אין מרפא לזכרונות,

אין משחת פלא שתמחוק את העבר,

ואין שום ניתוח שיסיר את הגידול

שפעם היה הלב שלך.



ועכשיו?

עכשיו הוא מגרש משחקים ריק מאדם,

אפילו ההומלסים לא באים לשם יותר.





לפעמים זה נראה כאילו התקרה נוזלת עלייך...

טיפות אחרי טיפות של דם.

ולפני שאת בכלל שמה לב כל הרצפה מוכתמת...

ואת הולכת ומביאה מגב לנקות את הרצפה - רק כדי לגלות - שהיא
נקייה.

שהכל היה בדמיונך...

ששוב שגית בתעתועים ובחזיונות...

ושוב - אין אדם השותף לטירוף הזה - מלבדך.



לפעמים זה מרגיש כאילו הקירות סוגרים עלייך...

קירות זכוכית כאלו.

ואת הודפת אותם, עד קצת היכולת...

זורקת עליהם אלף כיסאות מתכת ושולחנות של זהב ונחושת.

מטיחה את הראש חזק חזק...

רק כדי לגלות שאת הקירות הבלתי שבירים האלו - כל אדם יוכל
לשבור בהינד עפעף.



את חלשה.

הכי חלשה...



שוכבת ככה מדממת על הרצפה.

עם חמש דקירות סכין בתוכך.

אחת על כל שנה.

כל שנה של חילול קודש ממש.

כל שנה של כאב...



ואת רק רוצה להוציא את הסכין מבטנך ולדקור את הפנים שאת רואה
בסיוטים שלך. את הפנים שלא ראית כבר שלוש שנים... מאז שהוא
עזב. מאז שהוא נטש לארץ מרוחקת ונשכחת. והשאיר אותך ככה,
מדממת. שבורה. מחוקה. את רוצה להרוג את האיש - שיכול להיות
שיחזור יום אחד... יחזור לגור בביתך.





את רוצה להוציא מיתר מתכת מהאקוסטית הכחולה שלך ולחנוק בעזרתו
את האדם שקורא לעצמו אבא. את האדם שמנסה ומצליח להרחיק אותך
מעצמך, ומהדברים שפעם יכולת להיות. את רוצה לחנוק ממנו כל
נשימה, כל שאיפת אוויר... כל משב רוח - שלא מגיע לו, לא מגיע
לו בכלל. את רוצה לעשות זאת מול מראה - שיוכל להביט בפנים
העלובות שלו כשהוא מת, שיוכל לחזות בפחדנות שלו... את רוצה
שיראה את פנייך תוך כדי - שיראה את הרוע ואת חוסר הרחמים - שרק
הוא מסוגל לעורר בך. את רוצה לעזוב אותו שניה לפני שיוצאת
נשמתו ולהשאיר אותו ככה על הרצפה... את רוצה שהוא יחיה עם הפחד
שלו. לבד. כי הוא תמיד היה - ותמיד יהיה - האדם הבודד ביותר
עלי אדמות.





את רוצה לפרוס כנפיים ולהיות מסוגלת לאהוב בצורה אחרת.

בצורה שלמה וטהורה.

או אולי לזה את כבר מסוגלת.

את רוצה להיאחז באהבה החדשה שמצאת,

או אולי מצאה אותך,

ולא לעוזבה לעולמי עולמים.

לחבק אותה קרוב קרוב ללב...

לפחות - לחלק שנשאר לך ממנו.





את רוצה לקפוץ גבוה גבוה ולגעת בעננים...

להתיישב שם לכמה שעות טובות...

לאכול לך פיסות של ערפל נקי וטרי שעוד לא ירד לקרקע...

את רוצה להרגיש את הרוח האמיתית על פנייך

ולא את משב אדי הזוהמה שיש כאן, על פני האדמה.



את רוצה להיות חופשיה מהזכרונות, מהעבר, מההווה, מהעתיד.

את רוצה להיות פעם אחת עצמך.

את רוצה לשמוע את גלי המים קוראים בשמך...

קוראים לך לחזור למקומך האמיתי

שם, על שובר הגלים...

מביטה בהם כאילו היו רסיסים קטנים של אושר שגורדו מן הירח.





"לא מוצא עכשיו את האור

מחפש אותו בנרות..."





את רוצה אבל... איפשהו במהלך הדרך - איבדת את הכיוון.

איבדת את הכוח, את היכולת,

אולי אפילו את הרצון בעצמו.

איפשהו במהלך הדרך - איבדת אותך.







וזה מרגיש הכי לבד כשאף אחד לא יודע על מה את מדברת.

דברים שרואים מכאן - לא רואים משם.