"טוב הבנתי. אין לי מה להגיד לך".
שתיקה.
"טוב, הלכתי. אני צריכה להספיק עוד כמה דברים לפני הערב".
"אה את יוצאת"?
"אתה מופתע"?
"לא לא, סתם. לאן?"
"סתם, למועדון סבנטיז כזה".
"מה? איפה? ממתי את אוהבת לרקוד"?
"מאז שעצוב לי"
שתיקה.
"טוב, אמממ..ביי? אני אשאר פה עוד קצת"..

מועקה שוטפת את לבי. האחד שאהבתי אוהב כבר כל כך הרבה אנשים,
ולא אותי במיוחד. הוא הפסיק. האירוניה שבחיים- רודף אחריי שנה
ואז כשאני איתו- עוזב אותי אחרי חצי שנה.
אני לא בטוחה עד כמה האהבה שלנו הייתה מציאותית. אהבנו, אבל
כמו ילדים גדולים. לא התאהבנו אחד בשני בגלל הבני אדם שאנחנו-
אלא בגלל שככה זה קרה. הוא היה צריך "אובייקט", ואני הייתי
צריכה את מה שהוא כל כך רצה להעניק לי.
והיה מקסים.    נכון, היה לפעמים גם קצת קשה, אבל היה מקסים.
תמים קצת, אפילו.
ואתמול יצאתי לבארבי, מועדון סבנטיז- וגם הוא היה שם,   בסוף.
וממתי אני באמת רוקדת?
בכל אופן, כן. עמדנו עם עוד הרבה אנשים שהוא כנראה אוהב- ואותי
הוא כבר לא אוהב. והשלמתי עם זה.
אבל אתמול הסתכלתי על השפתיים שלו כשהוא דיבר והצחיק את האנשים
שהיו שם. הסתכלתי עליהן במבטים חטופים, כי קצת התביישתי להסתכל
עליו מאז שנפרדנו.
ואז כשהסתכלתי על השפתיים האלה שנישקו אותי כ"כ הרבה פעמים
פעם- אז, אז הרגשתי באמת צביטה בלב. אולי געגוע. אולי רק
לנשיקה.