לפעמים הוא חושב שיש חיים במקומות אחרים, לפעמים הוא הבנאדם
הכי אדיש בעולם. לפעמים הוא כל כך אוהב אותה, לפעמים היא עולה
לו על העצבים. לפעמים הוא תוהה מה יקרה מחר, אבל בדרך כלל הוא
לא מסתדר עם היום. הוא כל כך מסובך בעצמו עד שאין לו כבר מקום.
הוא אוהב לחבר חרוזים כמו בשורה הקודמת, אבל זה בא לו לא כל כך
בקלות. יש לו הרבה לקוחות והוא מוקף בהרבה עובדים במשרד, אבל
בכל זאת, הוא מרגיש כל כך בודד. כל כך מוזר לו פתאום להיות חלק
מעולם שמישהו יצר פעם, אבל לא להבין אפילו דבר אחד שקורה בעולם
הזה.
הוא בא ממשפחה טובה, מסביבה מעולה, סביבה שחנקה אותו, סביבה
שגרמה לו להיות בודד וגלמוד למשך כל החיים המיותרים שלו. כמה
פעמים כבר ניסה לצאת משם? יותר מדי, כנראה, כי כבר אין לו הכוח
להמשיך לנסות. מחשבות עוברות במוחו במהירות רצחנית בזמן שהוא
יושב ליד השולחן הגדול במשרד, מנסה למלא טופס מסוים שמונח כבר
שעתיים מולו, אבל ויליאם לא מצליח להתרכז. הוא קם ומתחיל
להסתובב בחדר העצום, מבחין בדברים שלא ראה קודם. לדוגמה, רק
עכשיו שם לב שהטפט מתקלף בפינות, ושיש מרצפות מעט סדוקות בצד
שמאל של החדר. החלון הקטן מאובק והדלת לחדר השירותים חורקת.
ויליאם הרגיש לפתע כאב חד בראשו והצמיד את הידיים אל רקותיו,
לוחץ ומנסה להפיג את הכאב, אבל נדמה היה לו שהכאב מתגבר מרגע
לרגע. הוא נפל אל הרצפה, מאבד את ההכרה.
כשהתעורר, מצא את עצמו באותו מקום. הוא הרים את ידו הימנית
והסתכל על השעון כמה שניות עד שהצליח למקד את מבטו במחוגים.
הוא כבר שוכב שם ארבע וחצי שעות ואף אחד לא שם לב? ויליאם נעזר
בכיסא שעמד לידו והתרומם באיטיות. השמים בחלון הגדול שמאחורי
השולחן היו כבר כחולים כהים והמשרד היה חשוך. אנדריאה לא תחכה
לו, חשב בעצב בזמן שמחה זיעה ממצחו ואסף את הדפים שעל השולחן
לערימה אחת ולבש את מעילו. אף אחד לא יחכה לו, אפילו אם יחזור
באמצע הלילה. היא בטח הלכה לפאב כלשהו והשתכרה למוות, או משהו
כזה. זה מה שהיא תמיד עושה.
הוא ירד לחניון. איפה המפתח הארור הזה, לכל הרוחות?! ויליאם
חיפש בכיסיו בקדחתנות. הוא בטח במשרד, על הרצפה. באנחה קולנית
ויליאם עלה במעלית בחזרה אל המשרד. כמו שחשב, המפתח נח לו על
הרצפה בשלווה, נוצץ באור הירח. ויליאם שכח להגיף את הוילון
לפני שיצא. הוא ניגש אל החלון, פתח אותו לרווחה והסתכל על העיר
המושלגת. היה לילה יפה, לבן, אבל לא ירד שלג. השמיים היו
חלקים, הירח נראה בבירור. הוא הזכיר לו לילה אחר, לפני משהו
כמו עשר שנים, כשהכיר את אנדריאה. הלילה ההוא נראה רחוק עכשיו,
מרחק של לפחות חמישים שנות אור. ויליאם עצם את עיניו והכאב החד
שוב פילח את ראשו. כשפקח אותן הכאב נעלם. הוא התיישב על אדן
החלון, הוציא את רגליו אל הצד השני וישב כך כשגבו פונה אל
המשרד. כמה טוב הוא הרגיש פתאום, משב רוח קריר מלטף את פניו.
כאילו שחזר להיות נער צעיר וטיפש. הוא פתאום רצה כל כך להיות
תמים שוב, להיות מסוגל להאמין שוב, אבל זה לא יקרה. הוא מבוגר
מדי בשביל זה. יש לו אחריות, יש לו דברים לעשות, אנשים אחרים
תלויים בו. אבל לרגע, זה לא היה לו אכפת.
הוא קפץ אל השיחים שמתחת לחלון שלו, לא חושב על שום דבר מסוים.
כל מה שויליאם ידע זה שהוא רוצה להיות חופשי שוב. הוא רץ אל
הנמל, שלא היה כל כך רחוק מהמשרד, ניחוח מדהים של תקווה מלווה
אותו, ורסיסי שלג קטנים נוחתים על עורפו בהרגשה מפליאה
בעוצמתה. הוא באמת הרגיש חופשי.
חיוך רחב פשט בפניו כשהגיע לנמל, והוא זינק אל המים הקפואים,
מרגיש כמו ציפור, פורש את כנפיו וממריא אל השמים זרועי
הכוכבים.