כלבי הרחוב שאני צופה בהם בכל יום מעלים בי גלים של עצב עמוק.
גורלן של הנקבות המיוחמות, הצעירות מדי בכדי להיות אימהות,
המשחקות משחקי חיזור שלא ממש מובנים להן, הגורל החרוץ של
צאצאיהם, הזכיר לי את גורלי שלי, גורל שנחרץ על ידי אבות
אבותיי בנשמתי המשוטטת, האבודה ברחבי היקום, גורל אכזר של
מעגלים. מעגלים שאני ואולי גם הם מנסים לשבור בכוח, בחורמת
נפש.
אבותיי שעשו טעויות שנועדו להיות גם שלי, חיים של עוני ושל
חורמה, חיים של מלחמה בלתי פוסקת אל מול עולם שלא נותן לנו
סיכוי להיות מי שאנחנו באמת, מי שברצוננו להיות.
אני עוצמת את עיניי ולפתע אני ברחובות עיר זרה. רחובותיה של
טוקיו זוהרים בהשתקפות של עיניי, הם מבליטים את בדידותי, את
התרגשותי ואת הפחד שבתוכי. אני משוטטת בתוך ההמונים, נמשכת
לאותם אורות כמו פרפר חום ופשוט אל להבה גדולה. המוני פרצופי
גברים מלוכסנים מחייכים אליי, אך מיד הם מבחינים בטבעת
הנישואין הזהובה שענודה על אחת מאצבעותיי, אותה טבעת שמכרתי
בחנות באלנבי כשרעבתי וידעתי שהכל נגמר ולא יחזור להיות כפי
שהיה.
לעתים אני מתעוררת בבוקר ומרגישה לבדי בעולם, יתומה מאם, מאב
ומעולם. העולם לא באמת קיים וזו לא אני, חיי אינם חיי שלי
באמת. כמה שיש יותר אנשים בעולם, כך הוא הופך ליותר ריק -
מהכל. לחיים בעצם אין משמעות, במיוחד אם יושבים ומדברים עליהם
מהצד. לחיים אין משמעות אם לא מדברים עליהם, הכל חסר משמעות.
ריקנות איומה שמטלטלת אותך מהפנים אל הליבה, לעולם לא כלפי
חוץ. כל מה שאני רוצה זה סיפורים, שיספרו לי סיפורים, אבל אין
אף אחד בעולם היום, אני לבד, וכך סיפוריי לא מסופרים. האנשים
שקופים, הדיבורים נשמעים בקושי, רק הצמחים ובעלי החיים - רחשם
נשמע.
יש לי שועל בחדר, כסוף זנב ובעל אוזניים גדולות. הוא מביט בי
בעיניים, אני לא מבינה בדיוק מה עיניו מכילות בתוכן. נדמה כי
הוא רוצה שארדוף אחריו, שאלך אחריו, שאלך לאן שהוא הולך. אבל
לאן לעזאזל הוא הולך? לאן הוא רוצה להוביל אותי? אולי אל אותו
עולם, שנראה כי הוא חקוק בזיכרוני, אותו עולם ששהיתי בו פעם.
עולם של שקט מסויג, שקט שאינו שקט, כמו בתוך האוקיינוס. עולם
חמים שקרני שמש מאירות אותו כל הזמן והמים נשמעים זורמים,
שומעים את הדגים קופצים בתוכם, הציפורים משוררות את דבריהן.
היא ואני משוטטות בתוך יער, הקרניים חודרות דרך צמרות העצים.
לידנו עובר אריה בעל רעמה שחורה ומחייך אלינו, ממשיך בדרכו וכך
גם אנחנו. אין זמן, הוא לא קיים כאן, הלילה לא יורד והשמש לא
זורחת, היא תמיד נמצאת מעלינו, לאן שלא נפנה. אנחנו מגיעות
לנחל והיא מפחדת, אל תפחדי אני אומרת לה, בואי. להקה של דגים
אדומי זנב באה לברך אותנו לשלום. אנו רוכנות ושותות מן המים,
טעמם מתקתק, ממכר כמעט.
היא רצה לעבר סלע כלשהו ומתחילה לנבוח עליו. אני מתקרבת
ומבחינה בנחש שעומד שם. הוא פונה אליי ואומר לי שכאן אין לפחד
מנחשים, אין להם שיניים מלאות בארס, ומחייך חיוך גדול חסר
שיניים. היא נרגעת ואנו ממשיכות הלאה, אני מסירה את נעליי
ומרגישה את המים וחלוקי הנחל. היא רצה לפניי ומרחרחת, רודפת
אחרי ציפורים שפולות תולעים מן האדמה ומחייכת אליי. המים
הזורמים במפל על ידנו גורמים לי להרגיש שלווה בפעם השנייה
בחיי. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי כאן בעברי לפני עידן
ועידנים, עיניי בוהקות בשמחה, כפי שמעולם לא היו בעולם האחר,
ההוא. אנו פה ללא שום נשמת אדם נוספת. הם נמצאים פה, אני
מרגישה בהם, אך אני לא רואה אותם.
אנחנו מתקרבות אל תוך קרחת יער ואני מרגישה את הנוכחות מתגברת
ככל שאנו מתקרבות. לפתע אני מבחינה באדם שעומד במרחק מה ממני.
הוא לובש גלימה לבנה עם כובע מחודד, זה מרגיש לי מוכר, אבל אני
לא רואה את הפנים שלו, גם בגלל הכובע וגם בגלל המרחק. אני
מתקרבת והוא ממתין לי שם, קרני השמש מאירות על פניו ולפתע אני
מבחינה במה שהרגשתי לפני, זה הוא. אני מתחילה להגביר את צעדיי
לריצה ומבהילה להק ציפורים שמרעישות בכנפיהן המבוהלות. אני רצה
ורצה עד שאני מגיעה אליו. הוא מביט בי, מחייך ופורש את ידיו
לצדדים. אני מחבקת אותו כל כך חזק. איך התגעגעתי אליך, אני
אומרת. למה היית חייב ללכת, למה היית חייב לחלות, אתה לא יודע
מה קרה שם מאז שהלכת, אם היית שם בטוח לא היית נותן לזה לקרות,
אני כל כך מתגעגעת אליך, ממשיכה לחבק אותו בחוזקה, שלא ייעלם,
אני חושבת, רק שלא ילך שוב. הוא רק מחייך חיוך מרגיע ונותן לי
לחבק אותו. אל תפחדי, אני תמיד צופה ושומר עליך, אך ישנם דברים
שעליך לעבור וללמוד, אנחנו ניפגש בסוף, הוא מרפה מהחיבוק שלי,
מעביר ליטוף אוהב על ראשי ואז נפנה ועושה אותו דבר גם לה ונעלם
בתוך העצים העבותים והמסוקסים. לאאא, אני צועקת לעברו אל תלך,
היא באה ומלקקת את דמעותיי, ואני נזכרת שיש לי גם אותה, והיא
שומרת עליי כפי שהוא עשה בעולם ההוא, כשהיה עוד בחיים.