בערבים היינו יושבים על המרפסת הכתומה שלו. כשהוא העז להתנתק
מהפסנתר, ואני מהגיטרה, היינו מקשיבים למילים של אנשים אחרים
ומציעים פרשנויות שונות. אחר כך היה מבקש ממני לשיר לו. אני
ידעתי לקרוא אותו כמו ספר פתוח, באותיות ברורות. להדגיש כל תו
ותו בשירים שהוא הכי שונא לאהוב. מאז התאונה אני משתדלת שלא
להיזכר יותר מדי. אמא שלו מתקשרת אלי לפחות פעמיים בשבוע לראות
מה איתי, ואני תמיד עונה לה בשקט שאני בסדר, כאילו אסור לומר
"אני בסדר" אחרי כל מה שקרה. הכרנו על כביש החוף. הוא רצה
להגיע הביתה, ואני רק רציתי כמה שיותר רחוק מהבית. "בן כמה אתה
בכלל שאתה תופס טרמפים באמצע הלילה?" שאלתי אותו פתאום. הוא
בדיוק ניסה להדליק סיגריה, ואני שלחתי קצה של חיוך כשראיתי
אותו נאבק עם המצית שלו. הנחתי את כפות ידיי מסביב לשלו,
וחיכיתי לתשובה. הוא שאף את הטבק, הוציא אויר לאט וענה
"שבע-עשרה וחצי, וחוץ מזה, לא ידעתי שיש גיל שאפשר להתחיל."
חייכתי שוב. הוא לבש מעיל ארוך ושחור, מכנסי ג'ינס ונעלי
"מרטינס" שחורות ופתוחות. "לאן את צריכה להגיע בכלל?" הוא שאל,
ואני עניתי שכל מקום אחר יהיה טוב יותר. הוא שלח אלי מבט מבין.
מאותו הערב היינו בלתי נפרדים. אני שקעתי כולי בעולם שלו, והוא
בשלי. החדר שלו הפך לתפאורה הקבועה שלי. הפסנתר השחור שעמד
צמוד לקיר, המגירות שהעז לפתוח רק בפני והתקרה הסגולה והמשופעת
שלו, שהייתה הדבר האחרון שראיתי בכל לילה. מאז התאונה לא הגעתי
אליו הביתה. לא יכולתי להתמודד עם הפינות הקפואות שם, שנשארו
ריקות מהריח שלו, מהצלילים שלו. דיסקים שלמים נמחקו מרשימת
ההשמעה שלי, וגם את הספרים שאהב הוצאתי מהחדר. הפסקתי לקנות את
ה"מרלבורו אדום" שהיינו מעשנים יחד - תמיד מאותה הקופסה,
ועברתי להרעיל את עצמי במשהו פחות סמלי.
שבועיים אחרי יום ההולדת ה-19 שלו, הוא שכב מדמם באמבטיה. הוא
כתב לי שהוא מרגיש כמו דף טיוטה. שהוא לא חי באמת, ושכואב לו.
הוא דיבר על לונדון, שהייתה כל-כך אפורה ויפה בחורף שעבר,
ושוודאי לא היה מצליח להתמודד איתה, אילו לא הייתי אני שם.
במשך חצי שנה התנהגתי כמו זומבי. לא דיברתי עם אף אחד, עישנתי
כמו משוגעת ושתיתי את הוויסקי שהיה מונח בקביעות ליד המיטה
שלי. ההורים שלי לא הפריעו לי יותר מדי בתקופת האבל ההיא. פעם
בשבוע הייתי אצל פסיכולוגית כדי לרצות אותם, וכדי שלא ירגישו
שאני יוצאת מדעתי. הגעגועים אליו כרסמו בי חורים, הרגשתי
מנוקבת.

היום, שמונה שנים אחרי ה"תאונה" - כפי שאני מתעקשת לכנות אותה,
כשאני ממלאת את הפאב המזדמן בקהל צעיר, אני מקדישה לו כל תו
וכל צליל שיוצא מתוכי. הוא המנגינות והמילים שלי. הוא אני.