תמיד חלמתי על הרגע הזה בו אני אגיד לך שאני אוהבת אותך.
אף פעם לא ידעתי איך תגיב.
יכולתי רק לדמיין לעצמי מה יקרה.
רציתי שרק שתסתכל עליי ותחייך.
ותגיד לי - גם אני, זה בסדר, גם אני.
שבועות שאני מרגיש אלייך כך, אבל לא היה לי האומץ לומר לך.
זה מה שרציתי שתגיד.
שתחזיק לי את היד, ותצמיד ללחי,
שתביט לי בתוך העיניים, כן בתוך העיניים.
ואז שנינו נרגיש מין אושר כזה,
אושר מושלם כמו בסרטים.
ונישאר ככה תמיד, לנצח.
ונלך לטייל על החוף, נחזיק ידיים בשקיעה.
נדבר ערים עד השעות הקטנות של הלילה, נספור כוכבים.
וגם ללמד אותך לנגן על גיטרה, כמו שתמיד רצית.
ושתלמד אותי כל מה שהבטחת, כ"כ המון שכבר לא עקבתי.
לעבור את הכל, ולהמשיך להיות יחד, ואז שתציע לי נישואים,
בדרך רומנטית ומקורית שרק אתה יכול לחשוב עליה.
ואירוסים וחתונה. ואז ילדים, וכלב או שניים.
לחיות איתך חיים שלמים, ומושלמים.
לדעת מה אתה אוהב ומה אתה שונא.
מה מצחיק אותך ומה גורם לך לבכות.
מה מכעיס אותך ומה גורם לך לחייך.
לדעת עליך הכל.
להיות לידך כשתבכה, למחוק את הדמעות.

עכשיו, אני זאת שבוכה.
ואף אחד לא נמצא פה כדי למחות את הדמעות.

דווקא היית צריך להיות כאן.
אבל המוות חזק יותר מהכל.