יש לי פיטמה שלישית. מין משהו חום קטן כזה שנמצא כמה סנטימטרים
מימין לפטמה השמאלית שלי. משהו שבכלל לא הפריע לי בכל מהלך
חיי, עד שגיליתי, בגן טרום-חובה, שלילדים האחרים יש רק שתיים.
התגלית הזו זיעזעה אותי עד כדי כך שאת כל שנות חיי לאחר מכן
ביליתי עם חולצה. בגיל 15 התחלתי לייחל לשיער שיצמח על החזה
שלי. מצדי, שיהיה כל כך צפוף עד שאני, בחזה חשוף, אוכל לשמש
כהוכחה חיה לתיאוריית האבולציה של מר דרווין. No such luck,
תודה לאל, בעצם.

מוזר לפתוח סיפור שכזה, על אהבה, בוידוי איזוטרי שכזה, אני
מניח, אבל זה הסיפור שלי, ואני מכיר רק דרך אחת להגיע אל
סופו.

את מאי פגשתי במקרה. היא ואני עובדים באותה חברת מחשבים,
והימים הם ימי השפע שלפני משבר ההיי-טק הגדול. יום אחד, בעודי
נוסע מהעבודה לכיוון ביתי במכונית שלי, קלטתי במבטי מישהי
מוכרת במעומעם. חלפו שלשים שניות ושני רמזורים עד שזיהיתי
אותה. היא נסעה במכונית המקסימה שלה (פוגית, היא קוראת לה)
ונראתה כאילו אין לה דאגה בעולם. ראיתי אותה מתנועעת לקול
המוזיקה (שאותה לא שמעתי, אך קיוויתי) שבקעה מהרמקולים
במכוניתה. במהירות ניווטתי את המכונית שלי לצידה ונשאתי תפילה
קצרה לאלוהי משטרת התנועה שיעניק חסד אדום קטן לעבדו
התלת-פיטמתי. כשהגעתנו לרמזור, ראיתי שתפילתי נענתה ונעצרנו
במקביל לפני הרמזור האדום. בבהילות פליפלפתי את המתג של החלון
כדי למשוך את תשומת ליבה. משהו לא עבד.

שניה מאוחר יותר, סגרתי את החלון האחורי וניסיתי שוב, הפעם
האצבע לחצה על המתג הנכון ופתחתי את החלון הקדמי.
"כן" היא אמרה בהיסוס
"היי", אמרתי לה.
"היי"
סיינפלד אומר שנשים לא צריכות לכעוס על גברים שלוחצים בעוז על
צופר המכונית כדי למשוך את תשומת ליבן, הן צריכות לרחם עליהם.
"הנה גבר שמודה שנגמרו לו הרעיונות... פאאאפ!"
אז בתושייתי כי רבה, חילצתי את תג העבודה מהמקום השמור לו על
חגורת המכנסיים שלי ונפנפתי בו מול פניה.
"אני מהעבודה", אמר הבחור המקורי.
"אה... כן", השיבה לי בהתלהבות בלתי מוסתרת...
ניסיתי לכפר בכמה מחמאות ומשפטים סתומים, אבל נראה לי שהיא לא
הצליחה לשמוע אותם מבעד לגשם הצפצופים שנחתו מאחור. הזמן
שאלוהי משטרת התנועה וכוהניו הקציבו לי נגמר.

לאור ההצלחה הרבה שלי והתחושה שהצלחתי להעביר את מהות האישיות
שלי באותם טילטולי תג אוויליים, עשיתי כל שביכולתי כדי להימנע
מלהיפגש עם מאי, אפילו בטעות. כיוון שהיא לא הכירה אותי, לא
חששתי שהיא תגיע לחדרי בטעות והחיים המשיכו כרגיל. אחרי
כשבועיים, הבנתי שההתחמקות הזו טפשית אפילו יותר, אבל כבר לא
ממש יכולתי לחזור בי ופתאום להופיע על מפתן חדרה.

שלשה חודשים עברו להם ואני כבר נרגעתי מהחשש, אבל, לפעמים, עוד
ראיתי אותה בקצה המסדרון, מהלכת בחינניות וכל כך רציתי לגשת
אליה. אבל, בכל פעם, משהו גירד מתחת לחולצה...

אחד החטאים האישיים שלי, העישון, סתם את הגולל על מסכת
התירוצים העצמיים שלי. יום אחד, בזמן עישון סתמי עם כמה חברים
לעבודה, נפתחה הדלת והדבר הראשון שראיתי מאחוריה היו העיניים
של מאי. כבר אמרתי שהעיניים שלה פשוט מהממות? היא נכנסה
בנונשלנטיות לפינת העישון עם חברה והתיישבה ממש מולי.
"אמרתי לך שהמכונית שלך פשוט מקסימה?" שאל פתאום הבחור המקורי
אופס, איך זה קרה בכלל? אבל, רגע...
"תודה, אני ממש ממש ממש אוהבת אותה"
לא האמנתי. זה הצליח. ותאמינו לי, היא באמת ממש אוהבת את
המכונית שלה.

למחרת היום, שמעתי את מאי מדברת במסדרון. במהירות אספתי כמה
דפים שנשכחו על השולחן שלי, ערמתי אותם יחד ויצאתי החוצה.
במקרה.
"הי, מאי. מה שלומך?"
"טוב, אז נתראה אחר-כך", היא פטרה את הילד שדיברה איתו
והסתובבה אלי.
"דניאל. נהדר, ואתה?"
"טוב, טוב. תשמעי," עבד המוח שלי במהירות, "אני חייב לצלם את
זה", אמרתי תוך שאני מנפנף בפיסות הנייר שהחזקתי בידי, "אולי
תלווי אותי?"
"בשמחה"
מהיכרותי את הקומה טוב מאד, דאגתי לנתיב ארוך מיוחד בין כל
מכונות הצילום הלא פעילות של הבניין, אך, מה אפשר לעשות, בסופו
מצאנו אחת פעילה. כיוון שידעתי שזו ההזדמנות היחידה שלי לכפר
על מעללי כמחזר מוצלח, הצעתי למאי קפה... מהמכונה.

"אני לא שותה", ענתה לי בחיוך
"מה? בכלל?"
"האמת", אמרה, "דווקא די הרבה, אבל לא קפה."
"אז מה אפשר להציע לך?", שאלתי.
"יין".
"יין?", קפצתי על ההזדמנות, "מה דעתך על איזה צ'יליאני אדום
אחרי העבודה?"
"לא היום, מצטערת. אבל מה בנוגע למחר?"
כן? היא אמרה כן? מחר? אוף.
"אני מצטער, מחר אני בחתונה", עניתי באכזבה.
"את יודעת מה?", מיהרתי, "בואי נהיה בקשר"
"אוקיי. דניאל, מה השם משפחה שלך?", שאלה.
"דוד. דניאל דוד" עניתי.
"טוב, ביי, דניאל דוד", חייכה והלכה.
שיט, מספר הטלפון שלה, דביל.

למחרת לא ראיתי את מאי בעבודה, אבל ממש לפני שנגמר היום,
הטלפון שלי צלצל ועל הקו שמעתי את קולה. דיברנו קצת, אבל,
למרות שניסיתי להעלות הערות מתוחכמות ולהזכיר משקאות
אלכוהוליים יותר מפעם אחת בשיחה, מאי לא הבינה את הרמז או,
אולי, בחרה להתעלם ממנו. חשבתי שאולי היא כבר לא מעוניינת או,
בעצם, היא סתם עסוקה. טוב, נפרדנו בידידות.

אחרי שבועיים, שבהם לא ראיתי ולא שמעתי ממאי, נפגשנו פתאום
בחדר האוכל. החלטתי לשים את נפשי בכפי ושאלתי, "מה קורה עם
היין?"
"אני?", שאלה בפליאה בלתי מוסתרת, אך, יש לומר, גם לא ממש
מובנת, "תגיד אתה"
"אני ספונטני", התגייס לעזרתי כושר הניסוח המופלא שלי,
"מבחינתי אפשר ללכת היום"
"אני גם ספונטנית", ענתה, "ואם היית מברר את מספר השלוחה שלי
ומשתמש בו, הייתי מרימה את השפופרת ועונה, בספונטניות,
'הלו'".
אז קבענו, הסתבר עוד לאותו יום.

בשעה תשע, התייצבתי בכניסה לפאב, ממש מתחת לבית שלי, שם פגשתי
את מאי. היא נראתה עוצרת נשימה, סביב העיניים שלה היא משחה
איפור בצורה, איך לומר, נבונה. שתינו ודיברנו וצחקנו. אני חושב
שאפילו קצת השתכרנו. את הערב המשכנו בביתי, בניגוד לכל הציפיות
שלי. מאי התגלתה כבחורה עם טעם אמנותי דומה לשלי, והכירה את כל
הזמרים, הלהקות והשירים. כשהטמפרטורות החלו לעלות, והתעורר
החשש שעוד מעט אמצא את עצמי ללא חולצה, נאלצתי לעמעמם במקצת את
האורות. אני חושב שמאי לא אהבה את זה, כי לאחר מספר דקות הסתבר
לי שהחולצה נשארת עלי לפחות כל עוד מאי אצלי בבית. כשראיתי
שהיא מתכוננת כבר לעזוב, מיהרתי להציע סושי מחרתיים, ביום
שישי. לשמחתי, היא הסכימה ויצאה מביתי אל מכוניתה. כשנכנסתי
למיטה, כחצי שעה מאוחר יותר, עצמתי עיניים וחייכתי. אבל, אז הן
נפתחו פתאום שוב.
שיט, מספר הטלפון שלה שוב, אידיוט. אבל, בעצם, זה לא נורא.
מחרתיים אני אוכל לרשום אותו.
למחרת, לפני שיצאתי לעבודה, מצאתי את המעיל שלה. כיוון שהיה לי
יום ממש לחוץ, כתבתי לה בדואר האלקטרוני על המעיל וסיכמנו
שביום שישי אני אחזיר לה אותו. מאוחר יותר באותו ערב, כשבדקתי
את התא הקולי שלי, שמתי לב שמאי השאירה לי הודעה ביום הקודם
מהטלפוו הסלולרי שלה, מה שאומר שסוף-סוף היה לי המספר שלה.

מאוחר יותר באותו יום, גיליתי שאת התכניות לסוף השבוע אהיה
חייב לשנות, בגלל מקרה חירום אופייני בדירה של רווק תל אביבי
מצוי. חלק גדול מהסיד בקיר של הסלון נפל על השידה ועל
הטלוויזיה. התקשרתי מיד לתיבה הקולית שלי, רק כדי לגלות שאת
ההודעה של מאי, כמו גם את מספר הטלפון שלה, מחקתי בטעות לאחר
שהקשבתי לה. נשארתי מקווה לטוב וביליתי את סוף השבוע על
הברכיים, אוסף שברים ומכוון שיפוצניקים.

ביום ראשון, לאחר שבסוף השבוע לא הצלחתי למצוא דרך ליצור קשר
עם מאי, מיהרתי לחדרה להתנצל. המעיל, מסתבר, נשאר אצלי בבית,
כך שהייתי חייב להבטיח שאביא לה אותו מחר. מיותר לציין שחלפו
להם יומיים עד שהצלחתי למצוא את הזמן לרדת לחדר של מאי עם
המעיל. אבל, הפעם, לא התכוונתי לפספס יותר שום הזדמנות.

"אני", אמרתי בחיוך מושך, או כך קיוויתי, "חייב לך ארוחה"
"יש בינינו חשבון פתוח", הוספתי בחוכמה.
"אין בינינו שום חשבון פתוח", מאי ענתה, "אין לך אפילו את מספר
הטלפון שלי"
אין בעיה, חשבתי, וביד מיומנת הוצאתי את הסלולרי, מחכה למספר
הטלפון שלה. סוף סוף.
"עזוב", אמרו העיניים שלה.

עזבתי. מה עוד נשאר לעשות?