בין השקיעה לזריחה
יש חושך מוחלט, חושך שקט
שלא אומר מילה, את השקט הזה
אני שומעת, רואה ומבינה.
השקט הזה הוא הכאב שבתוכי
הוא יוצא לו לאט, מתפזר באוויר
נעלם לו לזמן מה.
החושך הזה מדבר מעצמו
ללא מילים, ללא סימנים
פשוט חושך, שקט בלי רעשים.
כשהשמש מתחילה לזרוח
קרניה מחזירות את הכאב שבתוכי
השמיים מתבהרים ולבי מתכהה
לבי כואב, אבל שקט.
במשך היום אני שקטה כי הכאב בתוכי
ובלילה רק מחשבות עולות במוחי.
מחשבות על החושך הזה.
שלו אני כל כך מצפה... ללילה הזה.
שהנה... הוא בא.