ים שחור

יונה ישב בתוך סירת דייגים קטנה ורעועה. סירה קטנטונת, וים
שחור ענק שמאיים לבלוע אותה. יונה ישב בסבלנות וחיכה לדגים. כל
בוקר הוא היה עושה את אותו הדבר - יוצא לשוט בסירה, משליך חכות
למים, מחכה. אחר כך היה חוזר לבקתה, צולה דגים ומדבר עם מאי.
המים? שחורים כמו הלילה. הצבע שלהם הזכיר את הפחם שיונה היה
זורק לים, לאחר שהיה צולה את הדגים. אולי בגלל זה הים היה
שחור? תהה יונה. הים היה סמיך, שקט ומסתורי. יונה המשיך לשבת
באותה התנוחה, מנסה לארגן את מחשבתיו. בכל יום הייתה לו
הזדמנות לחשוב הרבה. המחשבות תמיד יצאו קטועות, לא ברורות, לא
מובנות. לעתים היה נדמה לו שרק מאי מסוגלת לחשוב. לעתים היה
נדמה לו שהוא מצליח לתפוס את חוט המחשבה, אבל אז היה מאבד אותה
מאוד מהר. מספר דגים נוצצים, כמו יהלומים קפצו למעלה וחזרו
לים. "הים הזה", חשב יונה, "מעניין אם הוא נגמר בכלל". או שאין
לו סוף כמו למחשבות? יונה הסתכל לתוך האופק ולא ראה סוף. החכה
התחילה לקפץ בצורה עצבנית ויונה כבר ידע מה לעשות. בלי לחשוב
הרבה, הוא עשה בקלילות את מה שצריך היה לעשות. יונה הוציא דג
מתוך המים האפלים. כמו כל הדגים, גם הדג הזה נצץ. למה הדגים
נוצצים? אולי כדי שיהיה יותר קל למצוא אותם? אולי כי זה יפה?
אולי כדי שיהיה על מה לחשוב בכלל? יונה ישב עוד זמן מה והחליט
שזה עוד אחת מאותן המחשבות שלא מובילות לשום מקום. הוא נאנח
והחל לשוט לכיוון החוף.

בקתה

מאי חיכתה לו בבקתה שלהם, כרגיל. יונה הסתכל על הדיונות של
המדבר הגדול שנמצאו מול הים. הוא נכנס לבקתה הקטנה. הבקתה היתה
כל כך קטנה, שהם היו מאוד קרובים אחד לשני כאשר הם נמצאו שניהם
בבקתה. הם שכבו אחד ליד השני וכמו בכל ערב שוחחו.
יונה הושיט למאי מספר דגים שהוא הספיק לצלות על האש. מאי הודתה
לו ונגסה בדג העסיסי. לאחר שהם שניהם אכלו מספיק, יונה הרגיש
שזה הזמן לשיחה.
- אתה יבש לגמרי, לא נותרו עליך עוד מים שחורים? שאלה מאי.
- לא, ניקיתי את עצמי טוב.
- היה לי עוד חיזיון, אמרה מאי, בקול מהסס.
- הפעם גילית? שאל יונה בעייפות, כמו בכל יום, למרות שידע את
התשובה מראש.
מאי רק הנידה את ראשה כסימן שלילה.
- יכול להיות שלעולם לא נגלה את משמעות חיינו? אמר יונה.
- יכול להיות שזה יתגלה לי מחר, יכול להיות שזה יתגלה לי
מחרתיים, יכול להיות שזה לעולם לא יתגלה.
- מאי? שאל יונה בשקט בזמן שבהה בתקרה המאולתרת של הבקתה
העשויה מעצמות דגים.
- מה?
- איך את יודעת שהים השחור לא נגמר?
- אני יודעת כי הסתכלתי מהחוף ולא ראיתי חוף מהצד השני.
- אבל זה לא אומר שלים אין סוף, התעקש יונה, יכול להיות שאנחנו
פשוט מעולם לא הגענו כל כך רחוק. יכול להיות שאנחנו לא מסוגלים
להגיע.
- אם לא הגענו לשם ולעולם לא נגיע, האם זה משנה לך שיש סוף?
- לא יודע, אמר יונה.
הוא הרגיש שהוא מתחיל להתעייף ורוצה לישון. הוא עוד שמע את מאי
מברברת משהו, אבל העדיף להעמיד פנים של ישן.

חיזיון ראשון

- עוד לא סיפרתי לך על החיזיון של היום, אמרה מאי.
יונה הסתובב ואמר - אני מקשיב.
- היום ראיתי בחיזיון שלי עולם מופלא ומפחיד בו זמנית, החלה
מאי. כל תושבי העולם הם כמו דגים. אבל לא בדיוק דגים. אין דגים
כל כך יפים בים שלנו. דגים מושלמים - בלי ראש, פה, עינים
וסנפירים. לעומת זאת הם נמצאים אחד בתוך השני כמו דגים שאכלו
אחד את השני.
אבל זה לא מפריע להם. אצלנו בעולם - אם דג טורף דג אחר, אז הוא
הורג אותו. הם פשוט חיים אחד בתוך השני, כל חייהם. הם לא
יודעים שזה יכול להיות אחרת בכלל. בתוך אחד יש עוד אחד ובתוכו
יש עוד אחד. כל אחד מהיצורים האלה יכול לתקשר רק עם היצור
שבתוכו הוא נמצא, ועם זה שחי בתוכו. הם מדברים הרבה וגם חושבים
הרבה כמונו. אבל הם לא מצליחים להעביר מסרים ארוכים, כי כל דג
בדרך משבש קצת את המלים, משנה טיפה את המשמעות. יוצא שהדגים
מכירים היטב רק את שכניהם, השכן שבחוץ והשכן שבפנים. כל השאר
הם בגדר תעלומה. אף דג לא בטוח אפילו שהם קיימים. ישנם מספר
דגים שאפילו חושבים שרק הם ושכניהם קיימים בעולם, וכל השאר
אשליה.
כל חייהם של הדגים מבוססים על התרחבות והתכווצות. כל דג יכול
להתרחב או להתכווץ.
- לא הבנתי, אמר יונה, איך הם יכולים להתרחב? איך אפשר
להתכווץ, אני מבין. אני גם יכול להתכווץ קצת אם למשל נרצה
להקטין את הבקתה. אני אשן עם הרגליים צמודות לחזה.
- לא, זו לא הייתה הכוונה שלי, אמרה מאי. חזיונות קשה להסביר
במילים. הם מתכווצים כמו דגים שצולים אותם, פשוט נהיים יותר
קטנים.
- תמשיכי לספר, אמר יונה, מוצא את עצמו מתעניין פתאום.
- איפה הייתי? אה כן. אם דג מתכווץ יותר מדי ונוגע בשכן שלו
הוא מתחיל למחוץ את הדג שנמצא בתוכו. אין שום תחושה שאפשר
להשוות אצלנו לתחושה שדג מרגיש כשמוחצים אותו. אין שום צער או
כאב שאתה יכול לתאר שישתווה לעוצמה של התחושה שדגים מרגישים
כשהשכן החיצוני מוחץ אותם. אולם אין הם יכולים למחוץ למוות את
שכניהם. לכן השכן שבפנים עושה כל מה שהוא יכול כדי ששכנו מבחוץ
לא יחליט להתכווץ. אם דג מחליט להתרחב יותר מדי הוא מתחיל
למחוץ את שכנו החיצוני. כל חייהם הדגים עסוקים בשאלה האם
להתרחב או להתכווץ, כדי שיוכלו לחיות טוב ובלי תחושה של
מחיצה.
- אז למה הם לא מתרחבים כולם פשוט? וכמה דגים יש? יש את הדג
החיצוני ביותר או שכמו הים השחור, אין להם סוף? יש משהו כזה
כמו הדג הקטן ביותר?
- הבעיה עם רק להתרחב היא שדגים גדולים יותר מתרחבים יותר לאט.
ולכן הם לעולם לא מספיקים לעמוד בקצב של השכן הפנימי שלהם. לכן
הדגים פעם מתרחבים ופעם מתכווצים. עד כדי כך השאלה קריטית
בשבילם, ששלוש הדתות העיקריות שלהם מבוססות על זה.
הדת הראשונה, כמעט כמו שאתה אמרת, אומרת שכולם צריכים להתרחב.
רק במידה נכונה. אם כולם יתרחבו בקצב הנכון, אז בסופו של דבר
יהיה מספיק מקום לכולם, עד כדי כך שהבעיה של להתרחב או להתכווץ
כמעט לא תעמוד בפניהם, אלא רק פעם בכמה שנים. אני אומרת שנים,
אבל הדגים עצמם לא יודעים שיש זמן. הדבר היחיד שהם מסוגלים
להרגיש זה את הנפח שלהם. אין להם מושג שהזמן הוא כמו סירה ביום
השחור, שט לו לכייון אחד.
- ואולי זה לא נכון בכלל שהזמן הוא כמו סירה? אמר יונה, חצי
רדום.
- אולי. אבל בינתיים אני נוטה לחשוב ככה. אז הדת הזו מאמינה
שאם הדגים יתרחבו מספיק, לפחות החיצוניים ביותר, יגיעו למקום
שבו יהיה כל כך הרבה חלל, שהם אפילו לא יוכלו לתקשר עם השכנים
שלהם. האמונה הזו רווחת בקרב רוב הדגים. הגיבור שלהם הוא מעונה
קדוש שהקדיש את כל חייו בניסיון להרחבה, אך כל שכניו מבחוץ
ניסו להתכווץ. כל חייו הוא סבל, ולו רק כדי ששכניו בפנים יוכלו
לחיות בשקט. החלק השני בגודלו של הדגים מאמין כי צריך להתכווץ
יותר ויותר, עד שכולם יגיעו למצב שהם כמו גרגיר חול מהמדבר
הגדול. אפילו לא גרגר חול, אלא משהו יותר קטן.
- אבל אין משהו יותר קטן מגרגר חול, לא? הגה מהפה יונה בחוסר
ביטחון.
מאי התעלמה מההערה שלו והמשיכה:
הרעיון שעומד מאחורי זה הוא בכך שככל שהדג יותר גדול, ככה
התחושה שמוחצים אותו יותר קטלנית.
הם מאמינים שכאשר הם יתכווצו למשהו כל כך קטן, הם יפסיקו
להרגיש תחושה שהם מחוצים. אני לא צריכה לספר לך, אתה בטח כבר
ניחשת שדגים משתי דתות אלו שונאים אחד את השני פחד מוות.
לפעמים שני שכנים מדתות מנוגדות מבלים שנים על גבי שנים
בניסיון של האחד להתכווץ כאשר השני מנסה להתרחב. שניהם מרגישים
נורא, אבל למען הדת הם מוכנים להקריב את הכל.
הדת השלישית - הכי פחות נפוצה - גורסת שכל דג צריך פשוט לעמוד
במקומו. כמובן שהדת הזו לא מתאימה לרוב הדגים, כי רובם נמצאים
במקום שאין בו הרבה חלל. לא רק זה, רוב הדגים מעדיפים לחשוב
שאפשר לשנות את העולם ורק קמצוץ מבינים שאין טעם. אני ראיתי
בחיזיון שלי שאין טעם.
כך כל חייהם הדגים מנסים למצוא את המוצא, אבל לפי איך שזה נראה
לי, זה לעולם לא ייפסק. זה היה החיזיון שלי היום.
מאי הפסיקה לרגע ואז שאלה בסקרנות:
- אז מה אתה אומר?
היא חיכתה לתשובתו אבל אז שמה לב שיונה כבר נרדם.

בוקר

יונה ישב שוב בסירתו הקטנה והתבונן במים השחורים. איך דגים
יכולים להיות אחד בתוך השני ולא למות? מה הם אוכלים? איך הם
מדברים אחד עם השני? שום דבר לא הסתדר לו במחשבות. מעניין האם
הדגים האלה שמאי סיפרה עליהם גם נוצצים. יונה הביט לאופק, היכן
שהשמים הכחולים נפגשו עם המים השחורים. מרחוק נראו ניצוצות
שכנראה נגרמו על ידי להקות דגים. למה? זו הייתה השאלה שהפריעה
ליונה כל הזמן. למה למאי יש חזיונות ולו אין? למה הוא יכול
להירטב מהמים השחורים ועבור מאי המים יכולים להיות במקרה הכי
טוב פציעה ויכולים אפילו להיות מוות? יונה ניסה להיזכר מתי
בפעם הראשונה הוא הכיר את מאי, אבל הוא לא הצליח. הייתה לו
תחושה מטרידה שהוא תמיד הכיר אותה ושהחיים תמיד ימשיכו בדיוק
לפי המסלול הקבוע שלהם - הוא ימשיך לדוג דגים והיא תמשיך לנסות
לפענח את משמעות חייהם.

ערב - חיזיון שני

היום עבר יחסית מהר על יונה. הוא החזיק בידו סלסלה עם דגים
והלך לכיוון הבקתה. כאשר הגיע לשם, מאי שכבה בשקט בשקט.
- יש דגים? שאלה מאי כאשר הוא נשכב לידה.
- מה את חושבת? ענה יונה וסידר לעצמו מקום נוח לנוח.
- שוב ראיתי חיזיון, אמרה מאי.
- ספרי לי מה היה.
מאי שתקה לרגע, לקחה נשימה עמוקה והתחילה:
ראיתי עולם שבו חיים המון יצורים מגעילים. משהו זוועתי. אחד
מהחיזיונות שהייתי מעדיפה לא לראות. אני אקרא להם הרכיכות.
הרכיכות לא חיים יותר מכמה שעות, לפעמים אפילו פחות. כל המטרה
שלהם בחיים היא ליצור עוד ועוד רכיכות. הם אפילו לא יודעים
למה, אבל הם ממשיכים לעשות עוד רכיכות. האמת היא שאילו הם היו
מפסיקים לרגע - כנראה שלא היו נשארים עוד יצורים כאלה בעולם.
- למה את קוראת להם רכיכות? שאל יונה בהתעניינות מסוימת.
- אני קוראת להם רכיכות, כי הם רכים עד כדי כך שהם מסוגלים
למות אפילו ממכה חלשה. הגוף שלהם כל כך לא מוגן ופתוח עד שהם
מפיצים כל הזמן ריחות ונוזלים בכל דבר שהם נוגעים. אבל הכי הכי
הם אוהבים להפיץ את הנוזלים שלהם אחד בתוך השני. כי ככה נוצרות
עוד רכיכות. יש להם מושג מוזר מאוד בשפה - אהבה.
- מה זה אומר? שאל יונה.
- אהבה זה כשאתה רוצה להיות עם יצור אחר כל הזמן, ונעים לך
איתו.
מאי השתתקה לרגע ואמרה:
- אפשר לשאול אותך שאלה?
- תשאלי.
- אתה חושב שאתה אוהב אותי?
- מה זה בדיוק?
- אהבה זה כשאתה רוצה להיות רק עם מישהו מסוים ולא עם אף אחד
אחר.
- אבל אין פה אף אחד אחר חוץ מאיתנו, אמר יונה, עם מי אני עוד
יכול להיות?
- אז אולי אהבה זה כשכל משמעות חייך היא לעזור למישהו אחר...
- אני מביא לך דגים, לא? אני לא מבין למה זה בכלל חשוב לך,
אנחנו הרי לא רכיכות ובחיים לא נהיה.
רגע של שתיקה ואז מאי שאלה:
- יונה, מה תעשה אם אני לא אהיה פה?
- אני אמשיך לדוג דגים.

החיזיון האחרון

מאי מנמנמת באוהל בזמן שיונה הלך לדוג. הבוקר הזה קשה לקום.
היא מסתובבת עוד ועוד באוהל הקטן, מנסה לשכוח מהשיחה של אתמול.
לדוג דגים? האם יש לזה משמעות? המחשבות מטרידות אותה. אז היא
מרגישה את התחושה המוכרת של חיזיון מתקרב.
מאי כולה מתחילה לפרכס, הידיים שלה רוקדות, הרגליים קופצות,
העיניים נפתחות ונסגרות. היא מתחילה להשמיע אנחות מוזרות.
החיזיון מתגלה לאט לאט. ככה נראה העולם הזה.
החיזיון מסתיים.
מאי יושבת ובוכה. היא סוף סוף הבינה.

סיום

יונה שט עם הסירה הקטנה שלו בים, הפעם כל כך רחוק מהחוף, שאי
אפשר היה לראות. "קשים חיינו", חשב יונה, "קשים חיינו וחסרי
תועלת. חסרי תועלת וחסרי משמעות. כל החיים מלאים בשאלות ואין
תשובות. למה אני דג דגים? למה למאי יש חזיונות?" אבל השאלה
שהכי הטרידה אותו היא מדוע מאי הייתה צריכה לקפוץ למצולות הים.
יונה עוד היסס קצת ואז קפץ לים השחור בעצמו.