החיים הם בדיוק מה שהם נראים כשאתה קם בבוקר עם חצי חיוך על
השפתיים, מצחצח שיניים ומגשש עם עיניים עצומות כמעט אל המטבח,
רק כדי לגלות שמכונת הקפה, שעליה שילמת חצי הון לפני שבועיים,
הקיאה בתיעוב על הריצפה חצי שעה לפני שהקפה אמור להיות מוכן.

אבל, היי, זה יום חדש, אז אתה משאיר את השלולית לעוזרת, ואת
הקפה הראשון של הבוקר תשתה כבר בעבודה.
לא, אל תדאגו, אני לא מריר כמו שהשורות שכתובות למעלה עשויות
לרמז. סתם, קצת משועשע, כי מה כבר יכול להשתבש יותר ביום
שכזה?

הכל.


אז שינסתי מותניים, סגרתי את דלת הכניסה מאחורי, וכשהיד שלי
נסגרה על צרור המפתחות, היא קפאה בדרך אל הכיס... "La Senora
Loca", כמו תמיד כשהמצב דורש קללות עסיסיות מבצבצת הספרדית
העילגת שלי ומרימה את ראשה המכוער... הזקנה המטורפת, הסיבה
היחידה שבגללה שוב אצטרך לעלות על אוטובוס בדרך למשרד, ואני עד
עכשיו לא מבין מה בעצם קרה. פניתי לרדת במדרגות, וכשעברתי ליד
המכונית המיותמת שלי (סובארו ג'אסטי אומללה במקצת, אבל עם מטען
רגשי יקר), היכו בי התמונות שוב כמו בפלאשבק.

"La Senora Loca", אז עדיין רק זקנה מטורפת שלא היכרתי, חצתה
את הכביש מול המכונית שלי ביום חמישי אחד, לפני שבועיים, עם
שלשה סלי קניות תלויים על הידיים הגרומות שלה. ממש כשעברתי את
מעבר החציה, נקרעה שקית אחת וכל דברי החלב נפלו על הכביש.
עצרתי את האוטו בצד הדרך וירדתי לעזור לה. התכופפתי להרים גביע
שמנת מהכביש, וכשהתרוממתי להגיש לה אותו, היא חטפה אותו מהיד
שלי והתחילה לצעוק עלי ביידיש. לא הבנתי מילה כמובן. ניסיתי
להרגיע אותה, אך כשראיתי שהיא ממשיכה לצרוח עלי ושאנשים ברחוב
התחילו להסתובב לכיווני ולהצביע עלי, מיהרתי לסגת לכיוון
המכונית, לא מעז להפנות את הגב שלי למשוגעת, נכנסתי לג'סטין
(הסובארו שלי) ונעלתי את עצמי בתוך הביטחון היחסי שהיא הציעה
לי. המשכתי לנסוע במהירות לכיוון המשרד כשחיוך מפוחד על פני כל
הדרך.

באותו יום חמישי, נראה כאילו הכל השתבש במשרד, כולם צעקו
והתרוצצו. היו בעיות באיזה כרטיס חכם או משהו כזה. כשהגיעה
השעה לארוחת הצהריים, מיהרתי לצאת מהמשרד לפגישת הצהריים
שקבעתי עם עופר, חברי הטוב. מעולם לא הגעתי לפגישה הזו. הגורל
קבע לי דייט נוסף עם המטורפת הזקנה. כשיצאתי ממגרש החנייה התת
קרקעי, ועצרתי ברמזור האדום, שמעתי פתאום חבטה נוראית, וראיתי
את הזקנה המוזרה מטילה את עצמה על מכסה המנוע של ג'סטין. היא
הביטה בי מעבר לחלון המכונית, חיוך מוזר על שפתיה וברק חשוד
בעיניה. ברק,לא אכפת לי להודות, שלא מצא חן בעיני בכלל. משכתי
את בלם היד, פתחתי את הדלת ויצאתי. המילים שעמדו על שפתי,
שאותן אני מעדיף לא להעלות על הכתב, לא זכו לצאת מפי. ברגע
שהיא ראתה אותי יוצא מהמכונית, היא החליקה ממכסה המנוע ונעלמה
אל תוך ההמון שהתהלך על המדרכה. חזרתי אל ג'סטין, כשהבטן שלי
מקרקרת בצורה מבשרת רעות. החלטתי לוותר על ארוחת הצהריים
וחזרתי למשרד.

יום העבודה המתיש נגמר מאוחר באותו יום, וכמעט שכחתי מהמשוגעת
כשהפניתי את ההגה שמאלה ביציאה ממגרש החנייה, לכיוון הבית שלי.
בראש שלי תכננתי כבר את הערב החופשי הראשון של השבוע. עופר
התקשר מוקדם יותר וסיפר לי על מסיבה "מדהימה, חבל על הזמן"
שתיערך הערב באחד המושבים שבסביבה. כיוון שיצאתי מאוחר
מהעבודה, החלטתי לוותר גם על ארוחת ערב, ולהגיע מהר הביתה,
להספיק להחליף בגדים ולצאת לכיוונו של עופר, ומשם למסיבה.

בום!

בלמתי במהירות. העיניים שלי התרוצצו לצדדים, כשאני מחפש את
הסיבה לרעש. על החלון הקדמי שליג'סטין היה כתם אדום מבהיל.
יצאתי מהאוטו, רק כדי לגלות בקבוק של קטשופ מנופץ על הכביש ליד
המכונית. הרמתי את הראש, להסתכל מסביב ושם, על המדרכה הנגדית
עמדה המטורפת, נמסיס שלי, עם חיוך מכוער על השפתיים המקומטות
שלה. הידיים שלי התחילו לרעוד. משהו בה הפחיד אותי נורא.
נכנסתי לאוטו חזרה וברחתי משם, כל עוד נפשי בי. כל הדרך, רק
מחשבה אחת רצה הלוך ושוב בתוך המוח שלי: "לפחות היא לא יודעת
איפה אני גר. לפחות היא לא יודעת איפה אני גר." עכשיו, כשאני
חושב על זה שוב, אחרי כל מה שקרה, אני עדיין לא יכול להסביר
לעצמי בצורה משכנעת למה לא ניגשתי אליה, או אולי למשטרה. אני
רק יודע שפחדתי. נורא.

כשהגעתי הביתה, ללא שום תקריות נוספות, התקשרתי לעופר והודעתי
לו שאני לא מגיע למסיבה. עופר, כמו עופר, שינה את דעתי תוך שתי
דקות, ואפילו הבטיח שהוא יבוא לאסוף אותי. אז נסעתי למסיבה.
ואז, הכל התחיל.

כשהגענו למסיבה, התעודדתי קצת לראות שמאזן הנשים והגברים נטה
בצורה חשודה לטובתי, וכרגיל ניגשנו מיד לפינת התדלוק. הבירה
היתה נהדרת, אם גם חמה מדי, ונראה כאילו המסיבה בדיוק מתחילה
להעביר הילוך, כשמשהו תפס את תשומת ליבי. בהתחלה זה היה הריח
הכמעט משכר של בושם נשי, ואז העיניים המטריפות. תקעתי מרפק
בצלעות של עופר שהיה שקוע בבחינת כוס הבירה השלישית שלו
והפניתי את תשומת ליבו. לפנינו עמדה מישהי לבושה בגופיה
וחצאית, עם מגפיים סקסיות, ועיניים, כפי שכבר הזכרתי, מטריפות.
עופר מיד הוכיח את היעילות הרגילה שלו וצעד ימינה בחינניות,
תוך שהוא חוסם, בלי משים לכאורה, את דרכה חזרה אל הבאר.

"הי, אני עופר"
"ואני אריאל", מיהרתי לנדב.
"אני מאי", היא ענתה בחיוך ופתאום פרצה בצחוק. אני חושב שכמעט
התאהבתי באותו רגע.
עופר הסתכל בי במבט מוזר, שאלה בעיניים שלו "מה כל כך מצחיק?",
ואני, מוקסם, התחלתי לנסות לדלות כל פרט אפשרי עליה. אז, אחרי
שיחה קצרה ופוריה, עברנו לשבת על מדרגות הבית, להמשיך את השיחה
באווירה קצת יותר נעימה. אחרי מספר דקות, מאי החלה לשלוח מבטים
לכיוון רחבת הריקודים, וכשהיא קמה לחזור לרקוד, השגתי את מספר
הטלפון שלה. יש!

נו, חזרתי הביתה. ממש לפני שנכנסתי למיטה, השטן בכבודו ובעצמו
התיישב על כתפי הימנית והתחנן שאבדוק הודעות במזכירה. כמובן
שציפתה לי שם הודעה קודרת מהבוס היקר שלי, המבקש ממני לקפוץ,
בבקשה, אם זה ממש לא מפריע לי, למספר שעות לעבודה. יום שישי
הארור מתחיל.

אחרי שעות ספורות של שינה חטופה, יצאתי מהבית ונכנסתי לג'סטין.
המכונית היקרה עמדה שם מבויישת עם כתם אדום במרכז החלון הקדמי.
אלוהים, שכחתי מהזקנה המשוגעת. הפעלתי את המגבים והמים, ולאחר
שהחלון הפך לורוד מטושטש, החלתי בנסיעה לכיוון המשרד. לשמחתי
הרבה, הגעתי למשרד ללא תקלות, ולאחר שסיימתי את מעשי שם, יצאתי
לכיוון הבית. מיד כשפניתי לצאת ממגרש החניה, ראיתי את הזקנה
המטורפת מנמנמת על ספסל עם בקבוק קטשופ נוסף בידה. לא היו לי
ספקות בנוגע לזהות המטרה שלה הפעם, ומיהרתי משם כל עוד נפשי
בי. עד היום אני לא יודע איך לא מצאתי את עצמי קבור עמוק בתוך
חלק אחורי של מכונית אחרת בכביש באותה נסיעה. כשהגעתי הביתה,
הסתכלתי שוב בידיים שלי וניסיתי לגרום להן להפסיק לרעוד. נראה
כאילו הדרך היחידה למנוע מהם לרעוד היא לסרב לגעת או להביט
בצרור המפתחות שלי. "ג'סטין, אהובתי, נגזרה עלינו פרידה
זמנית", לחשתי לעצמי.

נשארתי בבית במשך כל סוף השבוע, מסנן שיחות ומבקרים. ביום
ראשון בבוקר אחזתי בצרור המפתחות בידי, מחכה לרעד בידיים
ולהרגשה נוראה. הם לא הגיעו. ירדתי בשמחה במדרגות הבניין, אך
החיוך נמחק משפתי כשראיתי את ג'סטין המתוקה. לא יכולתי להביא
את עצמי להתקרב אליה ונאלצתי לעשות עיקוף מימינה כדי להגיע
לתחנת האוטובוס.

אחרי יום נוסף במשרד, נזכרתי לפתע במאי, הבחורה המתוקה שפגשתי
בסוף השבוע והחלטתי להתקשר אליה. היא נשמעה חמודה כל כך
בטלפון, שהצעתי לה שניפגש והיא הסכימה לפני שנזכרתי בבעיית
התחבורה שלי. נאלצתי למלמל משהו על זה שאין לי אוטו, וקבענו
להיפגש מתחת לבית שלי.

כשהגיעה השעה, ירדתי לכניסת הבניין (אני חושב שאיחרתי בשתי
דקות או משהו דומה), ושם חיכתה לי מאי בפג'ו 206 מדהימה. לא
היו לי העדפות לגבי מקום הישיבה, ומאי החליטה על קפה נחמה.
בדרך היא שאלה שוב על מצבי הממונע, ונאלצתי להמציא שלילת
רישיון זמנית. האמת, קצת התביישתי. נו, יופי, נחמה.

כך עברו להם שלשה שבועות נהדרים. האמת, חשבתי שגם מאי מרגישה
כך. כנראה שטעיתי. אולי הכל התחיל בזה ששיקרתי, פעם אחת, כי
התביישתי, על הסיבה לחוסר התחבורתי שלי. או אולי כי,
אינטיליגנטית ואסרטיבית כמו שהיא, חששתי להציע לשלם בעצמי על
יציאות, כדי לא להיראות שוביניסט מדי, או אולי סתם בגלל כל
הלחץ הכמעט פסיכוטי שהייתי נתון בו בגלל הזקנה המטורפת. ואולי
סתם, בלי סיבה, כי החיים הם בדיוק מה שהם נראים כשאתה קם בבוקר
עם חצי חיוך על השפתיים, מצחצח שיניים ומגשש עם עיניים עצומות
כמעט אל המטבח, רק כדי לגלות שמכונת הקפה, שעליה שילמת חצי הון
לפני שבועיים, הקיאה בתיעוב על הריצפה חצי שעה לפני שהקפה אמור
להיות מוכן.

אבל, היי, זה יום חדש, אז אתה משאיר את השלולית לעוזרת, ואת
הקפה הראשון של הבוקר תשתה כבר בעבודה. כי מה כבר יכול להשתבש
יותר ביום שכזה?

הכל.

אז יצאתי מהבית, בהחלטה נחושה לפגישה מחודשת עם ג'סטין. עמדתי
לידה, מלטף את הגוף המתכתי החמים, ולהפתעתי, לא חזר הרעד
בידיים, נעלמו הבחילות והחששות. לך תסביר לעצמך היגיון של
פוביות. רומנטי שכמוני, לרגע ייחסתי את השינוי המבורך לחודש
שעבר עלי מאז שפגשתי את מאי. ובהחלטה של רגע, ידעתי שהיום אני
חייב להפתיע את מאי, אחרי כל השבועות שבהם היא, למעשה, הסיעה
אותנו ממקום למקום.

בסופו של יום עבודה רגיל ורגוע, התקשרתי למאי כדי לקבוע איתה
לאותו ערב. היא לא ענתה, ולכן ירדתי לאוטו ויצאתי לכיוון הבית.
זינקתי במדרגות לכיוון המקלחת, וכשהגעתי לדירה, ראיתי ששכחתי
את הטלפון באוטו. ירדתי לאוטו מתנשף מהעליה והירידה במדרגות
(בואו נודה על האמת, ספורטאי גדול מעולם לא הייתי), ובדיוק
כשפתחתי את הדלת והושטתי את היד לדיבורית, הטלפון צלצל. על הצג
הופיע המספר של מאי. עניתי בחיוך.
-"לאן הלכת שאתה מתנשף ככה?"
-"שכחתי משהו באוטו", עניתי תוך כדי שאני נשבע לעצמי בפעם
המאה-אלף שמחר חוזרים לכושר.
-"איפה אתה? חשבתי שאתה בעבודה" אמרה לי מאי בנימה של תמיהה
חשדנית
-"לא, למה?"
-"אז איך זה שלפני דקה השארת לי הודעה מאיזור חיוג 09?"
"אופס", חשבתי, "איך אני יוצא מזה עכשיו? פתאום החזירו לי את
הרשיון היום?"
"...", גמגמתי בתשובה, "אה, אולי יש בעיה עם התיבה הקולית
שלך..."
אין לי שמץ של מושג מאיפה זה הגיע, עוד לפני שסיימתי את המשפט
הבנתי שעשיתי טעות. עדיף היה להגיד לה שפחדתי כמו ילד קטן
מזקנה משוגעת.
"תשמע, אולי תחשוב לפני שאתה מדבר. השיחה הזו הסתיימה, כי משהו
ממש מסריח בממלכת דנמרק". ועם הציטוט השייקספירי הזה, הבנתי
שלא רק השיחה הסתיימה עכשיו.

טוב, אז התקשרתי לעופר, כרגיל במקרים כאלה. סיפרתי לו על השיחה
והוא מיד החמיא לי על כישורי האינטילגנציה שלי.
-"דביל, אל תחשוב אפילו לספר לה על הזקנה. היא תחשוב שאתה
מטורף"
-"אז מה נשאר לי לעשות?"
-"תספר לה שקיבלת את הרישיון בחזרה ושכחת להגיד לה. תספר לה
שאף פעם לא היית בשלילה ולא היה לך כח לנהוג לרעננה כל פעם.
ספר לה כל דבר. רק אל, תעשה לעצמך טובה, אל תספר לה שאתה דפוק
בראש"
מיותר לציין, אני מניח, שעוד באותו ערב העצה הנהדרת חתמה את
הגולל על היחסים עם מאי.

מספר שעות לאחר מכן, הבלתי נמנע קרה. עופר פגש את מאי במסיבה
ומיד התקשר אלי. כמובן, ג'סטין ואני הגענו לשם תוך פחות מחצי
שעה. מיד בכניסה תפסה אותי מישהי שטענה שלמדה איתי בביה"ס
היסודי. חצי שעה היא החזיקה אותי בשיחה משעממת, עד שראיתי את
מאי בזווית העין מסתכלת עלי. קפצתי על ההזדמנות, התנצלתי
והתקדמתי לכיוונה.
ניגשתי, ביקשתי, התחננתי.
שום דבר לא עזר. מאי אפילו החליטה לסיים בגדול. "הייתי ככה
קרובה מלשכב איתך".

אוף.

מוסר השכל? אני בטוח שיש, אבל איכשהו הוא חמק ממני. וככה, בלי
תרומה משמעותית מדי להמשך החיים שלי, או שלכם, מסתיים לו
הסיפור שלי. תנו לי רק להוסיף משהו קטן. לענות על שאלה שמציקה
לחלק מכם, אולי. מה קרה לה, לזקנה, ל "La Senora Loca"?

חבר טוב שלי אמר לי פעם. "אם משהו מספיק מוזר קרה בחיים שלך,
ואתה לא מוצא סיבה, חכה. הזמן מסביר הכל." טוב, אז הוא טעה.
אתמול כשירדתי לזרוק את הזבל, מצאתי את ג'סטין מצופה בקטשופ
ועליו מודבק פתק.

"אחרון ודי. שלום"