הוא הסתכל לה עמוק בתוך העיניים.

אפילו הזבוב שעבר לא הצליח להוציא אותו מהריכוז. הוא בהה בה
באהבה, בחום, בפחד... הוא רצה לבקש סליחה... אבל הוא פחד. הוא
ידע שזה הסוף. הוא ידע שכל חייו יצטער על זה.

היא בכתה, העיניים הפכו לאדומות. בכתה והסתכלה עליו. רצתה
לשמוע את הסליחה הזו! הדמות שלו צפה באוקינוס שבעיניה. הוא
טבע, הוא טבע באהבה שלו, באהבה שלה, באהבה שלהם... הוא איבד את
גלגל ההצלה יחד עם ההתקף.

הוא לא התכוון לעשות את זה, הוא רצה לעשות משהו, להציל אותה,
להציל את עצמו מהטביעה! אבל הוא לא ידע מה. הוא פחד! הוא לא
רצה להיכנס לכלא, הוא לא רצה שהיא תמות.

והיא, היא נשארה ככה, שעונה על השיש במטבח עם הרגל של כוס
השמפניה נעוצה בזרועה. מה היא בסה"כ עשתה? סיפרה לו כמה היא
אוהבת אותו, כמה מעולם לא הפסיקה ולעולם לא תפסיק?

היא לא ידעה שזה יכאיב לו כל כך! היא לא ידעה שזה ישרוף אותו,
ידקור אותה...

היא בוהה בו בעיניים שמתחננות להצלה, כואב לה, כואבת לה היד!
כבר למעלה מחצי שעה היא עומדת, מחכה שהוא יציל אותה ובוכה. היא
לא רוצה להציל את עצמה. הוא, הוא לא יציל אותה - סימן שאינו
אוהב אותה. ואם אינו אוהב אותה - אין לה סיבה להינצל.

והיא רואה מול עיניה תמונות, אותן תמונות שראתה לפני חודש,
כשהעניקה לו את בתוליה. היא חיכתה, 24 שנים היא חיכתה. רצתה
שזה יהיה מיוחד, שהפעם הראשונה תהיה מאהבה, תהיה ממחויבות.
פקפקו בה, אמרו לה שהיא לא תצליח לחכות עד החתונה, אבל כוח
הרצון שלה גבר על כל יצר שהוא. היא ראתה את התמונות של המשפחה
שהם חלמו להקים. החלום שבנו יחד אחרי הפעם הראשונה שהוא ביקר
בה, אחרי הפעם הראשונה שהוא התמזג בה, אחרי הפעם הראשונה שהם
היו אדם אחד.

והיא רצתה את התמונות האלה! היא רצתה להינצל, יותר נכון, היא
רצתה שהוא יציל אותה! היא רצתה לדעת שהוא אוהב אותה. היא רצתה
להיות בטוחה, שוב, בדיוק כמו לפני חודש.

היא בוהה בו, והוא בוהה בה. והדם... ממשיך לזרום כמו הדמעות
שמציפות את עיניהם.

הוא רוצה להתקרב אליה, אבל הדם מרתיע אותו. שתיקה שאפשר לחתוך
בסכין. היא מפחדת, היא מפחדת שזה הסוף. שבאמת אין לה סיבה
להינצל. שכל מה שהוא רצה ממנה - הוא השיג. ושהפעם הראשונה שלה
לא הייתה מתוך אהבה.

היא ראתה את עצמה לפני שלוש שנים. בלונה פארק. שניהם התיישבו
אחד ליד השנייה על האנקונדה. שם הכל התחיל. קשר שנוצר בסביבה
של פחד. הם החזיקו ידיים, היא צרחה, הוא התגלגל מצחוק. הם היו
מאושרים. מיותר לומר שאת שאר היום הם המשיכו מחובקים לעבר
הגלגל הענק.

הוא תמיד אמר לה שיש לה עומק בעיניים, שהוא יכול לבהות בהן
שעות. והנה, עכשיו... אחרי שלוש שנים של קשר שנוצר בסביבה של
פחד, הוא בוהה בה, בעיניים שלה, בוהה בה מפחדת, רועד בעצמו.
וקפוא במקום.

"תגיד לי שאתה אוהב אותי", היא צרחה וחתכה את הדממה שנוצרה.

"אני מצטער."

"לא, אל תצטער! רק תגיד שאתה אוהב אותי!"

"אני ממש לא התכוונתי."

"בבקשה," היא ממשיכה לבכות, "כל מה שאני רוצה לשמוע זה שאתה
אוהב אותי".

הוא רץ לטלפון, חייג למד"א, הזעיק אותם, חזר אליה, בוכה, אדום
כולו. מחבק אותה חזק ואומר

"אני אוהב אותך".

היא נשענת עליו, כוחותיה נגמרו. היא עייפה וכואבת. היא
פוחדת... היא נשענת עליו ועוצמת עיניים וממלמלת מפיה "זה כל מה
שרציתי לשמוע".

מד"א הגיעו. לקחו אותה והוא נלקח לתחנת משטרה. כשחקרו אותו הוא
היה נשמע כמו תקליט שבור "אני אוהב אותך", "אני אוהב אותך",
"אני אוהב אותך"...

שלחו אותו לבדיקה פסיכיאטרית והחזירו אותו הביתה, אחרי חצי
שנה, על כדורים.

הוא נכנס בדלת ואמר "אני מצטער, לא התכוונתי, אני באמת אוהב
אותך".

היא לא ידעה שככה זה יהיה לחיות עם אדם חרד. היא לא ידעה שכל
חייה תחיה בפחד. היא לא ידעה שתישאר עם צלקת על היד. היא לא
ידעה שהוא יכאיב לה כל כך. אבל היא ידעה, הו! כמה שהיא ידעה
שהוא אוהב אותה.