הוא זכר את גופה בעל פה, כל סימן וסימן. כל קמטוט. הוא זכר את
כל מה שנישק, כל מה שליטף, כל מה שחימם ואהב. הוא זכר את
התחושה של להיות איתה, עליה, מתחתיה, בתוכה... הוא זכר את
התחושה של להיות איתה תמיד. לא להפרד. לעזוב הכל. להישאר רק
איתה.

הוא זכר את השיער הצבוע לאדמדם שגלש על כתפיה, את עיניה
הירוקות שבהקו כל פעם מחדש לראות אותו. הוא זכר את החזה העומד
שלה, את השפתיים המלאות שלה, את האוזניים שכוסו עם השיער שהריח
טוב. הוא לא שכח את האף הסולד, את הרגליים והידיים הקטנות
והעדינות.

הוא אהב אותה. יותר מאשר את עצמו. ועכשיו. עכשיו מה נשאר לו?!

זיכרון. אילו רק היה יודע לצייר!!! הוא היה דואג לצייר אותה.
אבל אל דאגה! הוא לא ישכח אותה לעולם! כך הוא נשבע על קברה.
בכה ונשבע.

הוא לקח את זה קשה... לא את התאונה, לא את השברים ואת ריסוק
העצמות. הוא לקח קשה את העובדה שעכשיו זה רק הוא. הוא והרוח
שלה. יותר לא יוכל להעיר אותה מדי בוקר ע"י הסטת שיערה ונישוק
שפתיה המתוקות. יותר לא יוכל ללטף את גפיה הזעירים. יותר לא
יוכל להיות איתה, עליה, מתחתיה. יותר לא יוכל להיות בתוכה.

עברה כבר שנה. הדמעה שעל הלחי עדיין לא התייבשה. הוא כואב. זה
לא הוגן! הוא לא זוכר איך חיים בלעדיה. אילו רק היה מתכון. היא
הייתה ההתמכרות שלו. ההתמכרות המספקת ביותר שהכיר אי פעם. היא
זו שגרמה לו לא לגעת יותר באלכוהול. היום הוא חוגג שנה מאז
הפעם האחרונה שלגם את המשקה מהכוסית. היום הוא חוגג שנה של
היגמלות, שנה של פחד עצום.

הוא ילד. בן 28 ועדיין רק ילד. בלעדיה הוא חוזר לגיל 20. הגיל
בו הכיר אותה. הוא לא זוכר את השנים שקדמו לה. האושר איתה
השכיח ממנו הכל. הוא היה מאושר. היום הוא חוגג שנה של אירוסין
לאהבתו, להתמכרותו. הוא חשש קצת, אז לקח כמה כוסיות כדי
להשתחרר.

הכל היה כל כך מתוכנן... ים, כנר, שמפניה, אוכל משובח, טבעת
מדהימה, אשה יפיפיה ואהבה. הו, כמה אהבה הייתה שם! הוא כרע על
ברכו, הרצה בפניה על שמונה השנים שחי אותה, חלק איתה את
נשימתו, את פחדיו, את לבו... דמעות זלגו מעיניו. הוא התרגש.
הציע לה להיות אשתו. הביט בעיניה וראה את הברק. אותו הברק שהוא
כל כך אוהב. היא הרצתה בפניו על שמונה השנים שבהן הוא הפך
להיות חלק ממנה, חלק מהעולם שלה, חלק מהגוף שלה, מהנשמה שלה,
מהראש שלה, חלק ממה שהיא, חלק מהמהות שלה.

"נו..." לא יכל להתאפק.

"כן! ברור שכן!!!" צרחה מאושר עם דמעות בעיניים.

הוא התרומם במהירות, הרים אותה והסתחרר איתה. הוא אהב אותה.
הו, כמה שהוא אהב אותה!

הם מימשו את אהבתם בחוף הים. זה היה מדהים. ההרגשה הייתה כמו
גלים המתנפצים במזח. הוא הרגיש אותה, ליטף אותה. חקר אותה. הוא
אהב לחקור כל פעם מחדש. זה מעולם לא שיעמם אותו.

6 בבוקר. עוד שעתיים הם צריכים ללכת לעבוד. זה לא מעניין אותם.
הם, שיכורים מאהבה, שמפניה וסיפוק מיני, ולא רוצים לעזוב את
החוף. הם רצו להישאר כך. מחובקים לעולם. אוהבים. הוא היה לחוץ.
הוא עבד בצבא. הוא ידע משעממת מהי... זירז אותה. עדיין מטושטש
מהאלכוהול, לוקח על עצמו להיות הקורבן ולסיים את השמפניה.
קפיצה לאוטו. יציאה מהחנייה. מחזיקים ידיים. מביטים אחד בשנייה
מאוהבים.

הפעם הבאה שנפקחו עיניו היו באמבולנס. הוא ניסה למלמל את שמה.
כאב לו. הוא נאבק בכאב. לא הבין למה היא לא לידו. הרופאים
טיפלו בו יפה. ידעו כמה הוא אהב אותה. הוא לא נתן להם אפילו
להרהר בחשיבותה בשבילו.

הפעם שנייה בה נפקחו עיניו הייתה אחרי סטירה שקיבל מאמה. ואז
הוא הבין. הכעס, התסכול והאבל שנשארו כעקבות על לחיו אמרו לו
הכל. לא סתם היא לא הייתה לידו באמבולנס. אילו רק הייתה יכולה
להיות לידו, לחזק אותו, לנחם אותו על כאביו ולאהוב אותו...

הוא אהב אותה. הו, כמה שהוא אהב אותה. הוא עדיין אוהב אותה.
הו, כמה שהוא אוהב אותה. לעולם הוא יאהב אותה.