הם נפגשו בתחנת הרכבת. היא הגיעה קצת לפניו, חיכתה לו בקוצר
רוח. פעם ראשונה שהיא מתה לראות אותו. היא דמיינה במוחה את
החיבוק הענק שתיתן לו.

בעודה בוהה ברציף 2, הרציף בו אמור להופיע פתאום מרכבת ההפתעות
אותו נסיך מבוקש, היא שמה לב שקצב פעימות לבה מתגבר ושאם לא
תתיישב היא תיפול. נלחמת בגופה המתרגש, החליטה להמשיך לבהות
ברציף, מדמיינת כי פרוש עליו שטיח אדום לכבוד הגעתו של הנסיך.

קריאות שהרכבת של הנסיך מגיעה קטעו את קו הדמיון שלה ופוצצו לה
את הבועה. כעת לחץ הדם הרקיע, הדופק עלה לגובה כזה שכמעט יצא
מגופה כדי להמשיך לעלות. היא רצה אל הרציף, מחפשת אותו.

לפתע התחיל להתנגן בראשה השיר שהקדישה לו. מרוב התרגשות זלגו
מעיניה דמעות. המחשבה על לבלות בחברתו הפכה את עורה לעור
ברווז. היא רואה בדמיונה את תמונתו ומחפשת איש אשר עונה
לדרישות השלמות של הנסיך.

החיפושים אחריו אורכים כבר יותר מדי זמן! 20 שניות שנראות כמו
20 שנות אור...

החיפושים תמים כאשר הוא צורח את שמה. היא קולטת אותו, ורצה
לעברו בזרועות פתוחות. הריצה הזו גרמה לה להבין: היא אוהבת
אותו.

הם המשיכו לטייל בעיר, אוחזים ידיים. שום מגע נוסף.

הגיע הערב, והוא צריך לחזור הביתה. היא מלווה אותו עד תחנת
הרכבת. מחזיקה את ידו בקופת הכרטיסים, צועדת צעדים קטנים קטנים
לעבר הרציף. היא לא רוצה שהסוף יגיע.

הם מתיישבים על הרצפה, הרציף הומה אנשים. הם מתיישבים מחובקים.
היא מצטמררת מהמגע שלו ומתאכזבת מהפרידה הקרבה. היא רוצה להגיד
לו כמה היא אוהבת אותו.

את החום מרעידה הרכבת שמתקרבת. הלב שלה, הגוף שלה... הם לא
רוצים להיפרד ממנו. גם לא לדקה אחת מסכנה. היא מלווה אותו ממש
עד לדלת הרכבת. הוא מנשק אותה. נשיקה חמה, אמיתית, אוהבת. ועלה
לרכבת.

היא מתרחקת צעד אחורנית, עוקבת אחרי צעדיו ברכבת, אחרי חיפושיו
אחר מקום ישיבה. היא לא רוצה להתרחק יותר מדי, אבל ההדף של
הרכבת שעקרה ממקומה מעיף אותה טיפה אחורה.

'זהו סופו של יום מושלם', אמרה לעצמה בעוד היא דומעת ויוצאת מן
הרציף.

היא חוזרת הביתה, כל הדרך מחייכת ובוכה. מקשיבה לדיסק שהביא
לה. מתגעגעת. מתגעגעת המון!

לפתע היא רואה אנשים מופתעים, כל האוטובוס מתחיל לדבר אחד עם
השני. הסקרנות גברה והיא הורידה לאט את אוזניות הדיסקמן,
מאזינה לדברי האנשים באוטובוס.

'לא ייאמן', 'אני מקווה שאין יותר מדי הרוגים', 'איזה חוסר
אחריות', 'איזה אסון'... היא הייתה בטוחה שהיה פיגוע. היא כבר
אדישה לפיגועים, בערך כמו כל הנערים והנערות בארץ. היא הבינה
כעת שיותר מעניין אותה להמשיך לשמוע את השירים שצרב במיוחד
בשבילה...

היא חוזרת הביתה, כבר מאוחר. ההורים יצאו לטייל קצת. מתקלחת
ומלטפת את כל גופה, נזכרת במגע הנסיך. מתייבשת, מורחת קרם
בעדינות, כדי לא להרוס את התחושה של ידיו שלא נשטפה, גם לא
במים הרותחים. היא נכנסת למיטה, מריצה במוחה את תלאות היום, כל
חיבוק, כל ליטוף, כל שנייה של החזקת ידיים, כל שנייה ששפתותיהם
נפגשו ולשונותיהם התערבבו. עברו בה צמרמורות והיא נרדמה...

למחרת אור השמש העיר אותה. היא ניסתה להתקשר אליו, לפתוח את
היום עם הקול שלו - אבל הוא לא ענה. 'הוא בטח עוד ישן', אמרה
לעצמה וקמה לצחצח שינים, לשטוף פנים ולשתות משהו. פתאום היא
ראתה שהעיתון - רובו שחור. 'בטח היה פיגוע נורא', אמרה לעצמה.
הסקרנות שברה את אדישותה והיא החליטה לקרוא קצת בעיתון. היא
פרשה אותו, וראתה בגדול תמונה של תאונת רכבת. חוזרת ואומרת
לעצמה 'העיקר שהוא בסדר וישן עכשיו', היא קוראת ומתעניינת
לראות את הפרטים.

לפתע זרקה את העיתון מהחלון. היא הבינה, פשוט הרגישה ש'זה סופו
של הנסיך'...