ופתאום רק איתך אני רוצה לדבר. דווקא את. כי זו את. את אחרת.
רחוקה כל כך.
אנשים עושים כל מיני הסכמים בחיים שלהם. כל מיני החלטות, וזו
את שגרמת לי לחשוב על זה. כל מיני בחירות שהם שלמים איתן או
לא. כל מיני טעויות שמישהו מתישהו יצטרך לשלם עליהן.
ואז הם שותים מים קרים כדי להירגע.
או מנסים לישון כדי לשכוח דברים, כדי לחשוב שהם לא קרו.
ולפעמים הם מצליחים להירדם, וזה נשאר שם בבוקר, מחכה להם.
לפעמים הם מתהפכים כל הלילה מהצד שלהם לצד הריק.
קמים ומכבים אורות שסתם דולקים. את האור של השירותים לדוגמא,
שהם גם ככה אף פעם לא שוכחים אותו דולק. ובכל זאת.
אנשים מנהלים שיחות שלא היו בתכנון. אומרים דברים מבפנים
לאנשים אחרים. מוציאים מתוכם מילים חשופות כל כך, עטופות בבועה
של סבון, בעדינות רבה, רק שלא יתפוצץ, מניחים בידיהם של אחרים
וסומכים עליהם שישמרו על כל העדינות והפגיעות שלמות.
זה מרגיש כמו עצבים חשופים.
מעשנים בשרשרת. לא נושמים טוב. מתפתלים.
אנשים עושים כל מיני דברים לפעמים. יש להם אלפי הסברים אבל אין
להם מושג למה. נכנסים לכל מיני קשרים בלתי מוגדרים. בלתי
ברורים. בלתי בהירים. בלתי נראים. בלתי נלאים.
הם לוקחים ספר ליד כדי לקרוא על זה, או מוציאים דף כדי לכתוב
על זה, הם לא רוצים לדבר על זה או להתעסק בזה, אבל אין להם
ברירה.
והם מחליפים עוד דיסק במערכת, מעבירים לשיר שהם הכי אוהבים
באותו הדיסק, שומעים עוד שניים-שלושה ושוב מחליפים דיסק.
ושוב שותים מים קרים. כדי להירגע.